May 24, 2022 • 37 mins
כינסנו לפרק אחד יוצרות.ים מהחברה הבדואית, הקהילה הלהט״בית והחברה החרדית. הפרק הרביעי של פודקאסט אי״ב שואל שאלות על מי אנחנו ואיך אנחנו מגדירות.ים את עצמנו, על הבמה ומחוצה לה. כיצד זהות יוצרת קהילה ושייכות? האם זהות כמנוע ליצירה זה דבר משחרר או מגביל? ואיך אומרים ״במאית״ במגזר החרדי?
הפודקאסט של אי"ב: עונה שנייה, פרק רביעי - זהויות
- 00:56 מערכה ראשונה - שוברי חומות. מאיה בואנוס משוחחת עם קאיד אבו-לטיף
- 11:43 מערכה שניה - Allies. נמרוד דנישמן מזמין אותנו להיות בני ברית
- 18:41 מערכה שלישית - תיאטרון חרדי פמיניסטי - יש דבר כזה? חנה וזאנה גרינוולד משוחחת עם תמר אבנון ושרהלה גרוס
- 35:22 אפילוג - שאלנו את חברי.ות אי"ב: מי אתם בכלל?!
-----
מגישה: ענת רדנאי עריכת סאונד ומוסיקה מקורית: דניאל שמר וגיל ולך ניהול אמנותי: דניאל כהן לוי ואורלי רביניאן הפקה: גל סבו
הפרק תורגם לשפת הסימנים וניתן לצפות בו בערוץ היוטיוב של אי״ב תרגום לשפת הסימנים: תומיליו מינץ צילום ועריכת ווידאו: תום וליניץ תמלול וכתוביות: עתליה זהבי
אי״ב ברשת:
Mark as Played
Transcript
Episode Transcript
Available transcripts are automatically generated. Complete accuracy is not guaranteed.
(00:06):
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, העונה השניה, פרק רביעי.
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל (00:17):
נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על אתגרים, על הצלחות וכשלונות,
נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית,
תיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון מחול, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.
(00:38):
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא "זהויות".
מערכה ראשונה (00:55):
שוברי חומות. מאיה בואנוס משוחחת עם קאיד אבו-לטיף.
קטעים משידורי חדשות (01:00):
"שרפו להם את הרכבים"... "הפרעות סדר"... "ניידת משטרה"... (יריות, צעקות, חבטות)... "אנחנו רואים כאן לינץ'".
מאיה (01:13):
בחודש מאי 2021 רחובות ישראל בערו. כבישים נחxnו והפחד שרר בכל. כל צד התכנס בתוך עצמו, וסרב לראות את אלה העומדים בצד שני,
בטח שלא לדבר איתם. תיאטרון אליימאמה, התיאטרון הבדואי ברהט, בניהולם האמנותי של קאיד אבן-לטיף ואילן פופקו הוכיח אחרת.
הם הכריזו כמעט מיד (01:35):
אנחנו פה כדי להיות, ליצור ולעבוד יחד.
החלק שלנו בגירוש החושך הוא בהקמת התיאטרון שעומד באומץ ובנחישות כנגד קריאות הבידול והריחוק.
נמצא איתנו על הקו קאיד אבו-לטיף, המנהל האמנותי, שהוא גם שחקן, מחזאי וקולנוען. קאיד, שלום.
קאיד (01:58):
שלום וברכה. מאיה
כבר שנים הרי אתה ניצב על קו הגבול שבין החברה היהודית לחברה הבדואית.
מה הרגשת אז שלא היה קודם לכן? מה הוביל אתכם להקמת התיאטרון?
כל מה שהוביל לעיצומו של חודש מאי האחרון, הוא לא... ככה "בום" שלא היה לו הקדמות לפני.
(02:28):
תוסיפי לזה כל העליות והמורדות של הקורונה במשך השנה האחרונה, שאנשים הסתגרו. כולנו הרגשנו שהפיצוץ הוא מעבר לפינה.
יחד עם השותף שלי לדרך אילן פופקו, שעובד כבר חמש שנים ברהט.
ברגע שכל החברים שלי, מכל מיני סיבות מצאו את הסיבה הזאת והאחרת לא לבוא לרהט, לא לבוא לנגב ודווקא הוא הגיע ועבד ויש לו מחויבות למקום.
(03:00):
אמרנו שאנחנו לא היסטוריונים, אנחנו אמנים.
וכמו אמן בכל עת משבר, הוא הראשון שעומד בשיירה הראשונה, מחזיק דגל לבן ואומר "בואו נעבוד, בואו ניצור את העשייה שהיא חשובה לנו"
אנחנו מסתכלים לאותה מציאות בעיניים ואנחנו רוצים ליצור שיח, אנחנו רוצים לעשות עבודה משותפת.
(03:22):
חשוב לציין שתיאטרון אליימאמה, הוא לא התיאטרון היחידי שפועל ברהט. אני, היה לי הכבוד, והזכות והעונג להיות שותף בהקמת שלושה תיאטראות.
היה תיאטרון אלאג'יאל, תיאטרון אלמהבאש ותיאטרון אליימאמה.
אבל השאלה שתמיד הובילה אותי (03:37):
מה מייחד את אליימאמה על כל הפרוייקטים שעשיתי אז?
עכשיו, אנחנו מובילים שני פרוייקטים במקביל. הראשון במחלקה החינוכית של התיאטרון, שאנחנו רוצים להקים מגמה עירונית.
שילדים... שתיאטרון זה לא משהו של שעות הפנאי, אלא משהו שיוכלו ללמוד ולגשת לבגרות עם זה.
(04:01):
יש את הבגרות העירונית במוזיקה ברהט שהתחילה, חדש. אנחנו רוצים להוביל את הקו הזה.
בנוסף לזה אחרי שהם מסיימים תיכון, זה בשיתוף עם תיאטרון באר שבע ובית הספר גודמן למשחק בבאר שבע, לעשות מסלול בדואי ללימודי משחק.
שזה יעודי למגזר הבדואי. אני חושב שככה אנחנו יוצרים אנשי תרבות. פה מקור הכוח שלנו, שאנחנו כן יוצרים את דור ההמשך.
מאיה (04:30):
אתה מדבר הרבה על הייחוד של הדרום ושל תיאטרון אליימאמה ועל היכולת ליצור דור תרבותי חדש.
אתה רואה שיש לתיאטרון גם תפקיד משמעותי בגישור הפער בין החברה הבדואית לחברה היהודית? כי אני מודה ומתוודה שאני כיהודיה ישראלית,
אני לא מכירה מספיק ואני לא יודעת מספיק ואני שואלת את עצמי בקול רם, האם דרך התיאטרון אני יכולה להיחשף יותר?
קאיד (05:01):
שאת חורטת על דגלך שותפות, שותפות אמת...
השותפות, אנחנו רואים אותה בניהול המשותף של תיאטרון אליימאמה, שיוצר בדואי יחד עם יוצר יהודי, ככה שזה בדנא שלו, לא ססמאות באוויר.
בחודש מאי, הדבר הראשון שעלה באש היה המרכז לתיאטרון בעכו! וישבתי עם אילן, אמרתי לאילן "מה קורה? היום שורפים בעכו, מחר ישרפו ברהט".
(05:30):
אם אנחנו לא ניקח צעד, הדרך ללהבות היא לא רחוקה משם. עכו זה חלק מהנשמה שלי. אני את השנים הראשונות שלי בתיאטרון הרי למדתי שם.
ועשינו את הפרויקט של "תיאטרון חוצה חומות" בעיר העתיקה. שאנחנו עם ההכרות שלנו עם הפסטיבל בעכו, זה מתקיים במתחם של בוסתן אל באשא.
(05:54):
ולא יוצא משם... יש את כל מופעי הרחוב, אבל את מרגישה את הנתק בין התושב המקומי של עכו לבין הפסטיבל. ואמרנו אנחנו נפרוץ את החומות.
אנחנו רוצים לעשות את הפרויקט שלנו לא על הבמה כמו שצריך, ונצטלם יפה בקטלוג שאנחנו "הנה עשינו את עכו". לא, לא, לא. אנחנו לא מחפשים את זה.
(06:17):
אנחנו הולכים לעשות את המופעים שלנו בתוך הבתים של האנשים של עכו. שאנשים ירגישו את החיבור שלהם לפסטיבל, שאנחנו נתארח אצלם.
מאיה (06:26):
קאיד, אני רוצה לומר לך תודה. לא על כך שאתה שומר על החומות אלא שאתה פורץ אותן. ואני באמת יוצרת שגם פועלת ומתגוררת בירושלים,
ועל כן כולם מכנים אותי יוצרת ירושלמית. ואני תמיד תוהה אם זאת קללה או ברכה. מצד אחד זה מייחד אותי בשיח, מצד שני זה גם עלול להגביל.
(06:52):
ואני רוצה להפנות את אותה תהיה גם אליך, אתה כמובן מגדיר את עצמך יוצר בדואי, ויש בזה הרבה ברכה אבל אולי גם יש בזה מעט קללה?
האם זה דווקא מייחד? משחרר? אולי זה מגביל?
קאיד (07:11):
אה... כל התשובות נכונות. (צוחקת) לקח לי, אני חושב, המון זמן כן לקבל על עצמי את ה... לעבוד ב- state of mind של הבדואי.
מה זה אומר? את נכנסת לאוהל של הבדואי, אם את מסתכלת על האוהל, אין לו דלת. וזה מגביל! זה מעצבן! אני בתחילת דרכי אמרתי:
(07:40):
"לא! אני יש לי דלתות מפלדה! אני אדע מי אני מכניס ומי אני לא מכניס". יש לך מלא נרטיבים, את חיה בפסיפס אחד גדול של רב תרבותיות,
ואת רוצה להיפתח לכולם. בהתחלה זה מאד הקשה עלי. אתה רוצה להתנהג כמו בדואי? תוריד את כל השערים. אין לך דלת לאוהל.
(08:05):
עכשיו אתה תהיה פתוח ותקשיב. וזה לא בא על חשבון ה"אני מאמין" שלי ולא בא על לוותר על הזהות שלי, בכלל לא.
אנחנו יוצרים אבל עם העין של כולם. להגיד לך שזה קל? לא ולא!
זה לא קל בכלל, להיות... את חשופה לכל הנרטיבים האלה ומתוכם את יוצקת את הדרך שלך שמייחדת אותך.
יש הצגת יחיד שאנחנו עובדים עליה עכשיו "המכונה". מאיה (08:35):
המכונה, מחזה מקורי מאת אלון מרגלית בהשראת קפקא.
קאיד (08:43):
והטקסט הראשון שעולה, "חבר'ה, אני ממשפחת אבו-לטיף". רק להגיד את המשפט הזה מול השופט זה כבר אמר עליך הכל.
להגיד את הרקע שלי, משפחת אבו-לטיף, זה משפחה, שבינתיים ממה שהגעתי בכל החיפוש אחר השורשים, זה משפחה שהייתה במרקש,
(09:05):
עברה למצרים ממצרים עברה לעזה, מעזה ב-1948 חלק מהם עבר לנגב וחלק מהם שכנעו את הדרוזים שהם דרוזים.
ויש היום גם שלוחה של משפחת אבו-לטיף שהם דרוזים בכלל! אז, אני לוקח את הגלגול שהצליחה המשפחה שלי ב-300 השנים האחרונות.
שעשתה ממרוקו והיום יש לי קרובי משפחה בכל פינה. -מאיה (09:30):
קאיד, אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית. -קאיד
מאיה (09:39):
דווקא בגלל שאתה בקו התפר בין החברה היהודית לחברה הבדואית, ואני בטוחה שליצור תיאטרון בחברה הבדואית זה קשה,
וליצור תיאטרון בחברה היהודית זה קשה. אתה מרגיש שייך?
קאיד (09:51):
אני מרגיש outsider (מחוץ לחברה). ונראה לי אולי... אני מסתכל על זה כברכה.
שאני יכול להסתכל מהצד ולא להשאב לתוך סיפור אחד ולהיות תקוע בו. אני חושב שזכיתי בברכה הזאת.
(10:14):
ברהט אני לא מרגיש שייך, בבאר שבע אני לא מרגיש שייך, בבית אני לא מרגיש שייך (צוחק). יש בזה משהו שאפשר לתת נקודת מבט שהיא שונה.
מאיה (10:26):
אז תרשה לשאול אותך, קאיד, שאלה אחרונה לסיום. מה אתה מאחל לעולם התיאטרון?
קאיד (10:33):
אני מאחל, באמת, שנסתכל על עצמנו בעיניים. אנחנו חיים במרוץ מטורף. הן במערכת החינוך והן במערכת התרבות,
שכל הזמן מתייחסים לזה רק במספרים, מזה לא יצא תרבות. מזה נבנה שבלונות. אנחנו חיינו בסרט של השבלונות, מה? נחזור לזה עוד פעם?
מאיה (10:57):
ממש לא. -קאיד
לעבוד במשותף. המקום הזה הוא חשוב לנו. אנחנו רוצים לעבוד בו וליצור ביחד ואני בטוח שהיצירה תעלה עוד מדרגה.
(11:18):
אמן ואמן. קאיד תודה רבה שהיית אתנו היום.
וכמובן אנחנו מעודדים את כל המאזינים והמאזינות לבוא לבקר ברהט, בתיאטרון אליימאמה ולהנות מתיאטרון משובח.
קאיד (11:32):
או שאנחנו נבוא לבקר אתכם בירושלים. נמצא את הדרך! (צוחק) מאיה
תודה לכם, תודה על ההזדמנות.
מערכה שניה (11:42):
Allies- נמרוד דנישמן מזמין אותנו להיות בני ברית.
(אישה שרה בצרפתית (11:47):
את השיר "אל תלכי מכאן")
יצאתי מהארון בגיל ממש צעיר.
כשהייתי בן ארבע עשרה, שכחתי את הטלפון שלי בבית ועומר, שהיה בן זוג שלי אז, לא יודע מה זה אומר בן זוג בתקופה הזאת, אבל הוא היה בן זוג שלי,
(12:16):
הוא שלח לי הודעה שהיה ממנה מאוד ברור שקורה ביננו משהו, שהוא יותר מחבר.
אימא שלי ראתה את ההודעה הזאת, וכשחזרתי הביתה, אכלנו ארוחת ערב והיא שאלה אותי אם אני אוהב אותו.
החלטתי תוך שניה שאני לא משקר ואמרתי לה (12:33):
"כן, אני אוהב את עומר".
באותו זמן סיפרתי גם לחבר ולחברה, ואחרי כמה ימים כבר כולם ידעו בכל בית הספר שאני הומו.
זה שם אותי במעמד מיוחד (12:49):
הייתי ההומו שמחוץ לארון ושהוא נראה ממש... רגיל. זה גרם לבנים אחרים בבית הספר שלי לצאת בפני מהארון,
ולכל הסטרייטים להתרגש "כי ווואלה, אם לא היית אומר - אין סיכוי שהייתי חושב שאתה הומו!".
מבחינתי זאת הייתה המחמאה המושלמת. הומואיות הייתה עבורי נטייה מינית וזהו. בכל השאר רציתי להיות בדיוק כמו כולם.
(13:18):
גם כשגדלתי, לא היו לי חברים הומואים, לא יצאתי למסיבות, לא הבנתי את מצעד הגאווה התל אביבי.
אני זוכר שגיליתי שיש קבוצת כדורגל גאה וזה היה נראה לי מגוחך. דבקתי בתזה שלי שלהיות הומו זה להימשך לגברים – בכל השאר אני כמו כולם.
אחר כך הלכתי ללמוד תאטרון. בשיעור כתיבה בשנה א', כתבנו סצנות לזוגות.
(13:43):
למרות שהיינו לא מעט להט״בים בכיתה, רק סיון כתבה סצינה לזוג להט״בי, והיא בכלל סטרייטית. אז זה היה נראה לי נורמלי.
בתיאטרון יש גבר ואישה והם בקונפליקט וזה בגדול דרמה.
כשחיפשתי חומרים לתרגיל הגמר שלי בלימודים התחלתי להבין שיש פה פער. יש מחזות יפים מאוד שאני רוצה לביים, אבל אני מרגיש שהם זרים לי.
(14:07):
לא מדויקים. אני מבין אהבה של גבר לאישה, כי אהבה זאת אהבה, אבל הסטינג של הדברים, הנתונים הבסיסיים של הדמויות הם רחוקים ממני.
אולי באמת גבר אוהב גבר באופן שונה מאיך שגבר אוהב אישה?
בזמן שחיפשתי מחזה, ביקרתי חברה בצפון. בלילה פתחתי את הגריינדר. זאת אפליקציית הכרויות לגברים שמציגה משתמשים לפי המרחק שלהם.
(14:33):
שם, התכתבתי עם בחור מלבנון. זאת למעשה הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם בחור ממדינת אויב.
זאת הייתה שיחה של כמה שעות, וכשהיא נגמרה חשבתי (14:42):
מה היה קורה אם היינו ממשיכים לדבר?
עם השאלה הזאת התיישבתי לכתוב מחזה (14:49):
"הגדר". אף פעם לא חשבתי שאכתוב, אבל משהו בטקסט הזה היה לי פשוט.
הוא יצא בשצף, כנראה כי החוויה הייתה מוכרת לי מאוד. המחזה גדל והפך להצגה מלאה.
הסתובבנו איתה בארץ וראינו מהקהל שיש צמא לדמויות להט״ביות על הבמה.
(15:10):
זה הפתיע אותי, כי קניינים שצפו בהצגה אמרו לנו שהיא לא מתאימה לקהל שלהם, שאנשים רוצים תיאטרון ״רגיל״.
אבל הקהל חשב אחרת, ונשים ואנשים עצמאיים המשיכו להזמין אותנו להציג, אפילו במועדון קשישים בכפר בדרך לירושלים.
ואז הבנתי עוד משהו (15:28):
להיות גיי זה לא להיות כמו כולם. להיות גיי, זה להיות חלק מקהילה שהיא אחרת.
תת תרבות שיש לה שפה משלה, וסמלים משלה, ומיתוסים, אתוסים והתייחסות שונה לעולם.
ואת כל זה אין עדיין בתיאטרון בישראל. שיתפתי את המחשבה הזאת עם שני חברים מהלימודים, רום רזניק ויובל קורן, והחלטנו ללכת על זה.
הקמנו תיאטרון להט״בי (15:54):
המשולש.
השם הגיע מהמשולש הורוד, הסימן שניתן לאסירים הומואים בגרמניה הנאצית, ושהפך עם השנים לסמל מעצים של הקהילה הגאה.
אנחנו לא פורצי דרך. לפנינו כבר היה תיאטרון גאה בישראל.
הקבוצה שהובילה אותו בהנהגת גרי בילו פתחה את הדלת הראשונה לתיאטרון גאה בישראל.
(16:16):
הם קראו לעצמם תה״ל, ראשי תיבות של תיאטרון הומו-לסבי, ויצרו מעל עשרים יצירות גאות.
כשישבנו לנסח מה הבשורה שאנחנו מביאות לעולם, למדנו גם מהניסיון של תה״ל. הבנו שאנחנו ממשיכות את דרכן, אבל עם דיוק חשוב.
זה לא רק תיאטרון להומואים וללסביות. זה גם לא רק תיאטרון להגדרה המצמצמת של להט״ב.
באנגלית, אחרי האותיות LGBTQ יש עוד אות אחת (16:41):
A. אלייז, בנות ובני ברית.
אני חושב שזו הכללה יפה. הקהילה הלהט״בית היא יותר מרצפים של זהויות. הקהילה הלהט״בית היא סל של ערכים, של שפה, של תרבות.
(17:03):
מבחינתי, ויש מי שיחלקו עלי, מי שמזדהה עם הערכים האלו, היא חלק מהקהילה הלהט״בית.
מי שמקדמת את הקהילה, היא חלק מהקהילה הלהט״בית. ומכאן נפתחת שאלה, מה היא יצירה להט״בית? אבל זה כבר לפעם אחרת.
אני רוצה לסיים עם השאלות שקיבלנו דקה אחרי שהכרזנו על המשולש (17:21):
למה לבדל את עצמכם? למה לא להיות כמו כולם? והשאלה האהובה עלי:
סטרייטים גם יכולים לבוא?
אלה שאלות חשובות, שאני מנסח עבורן תשובות בכל בוקר. למה צריך? צריך כי אין. צריך כי התיאטרון לא עושה את זה בעצמו.
(17:46):
צריך כי שחקניות ושחקנים להט״בים שלא עוברים סטרייטים לא מקבלים תפקידים בתיאטרון.
אבל האמת היא שאני לא כותב בשביל הייצוג. אני לא כותב כדי להרחיב את הרפרטואר הלהט״בי בתיאטרון הישראלי. אני כותב כי את זה אני מכיר.
אני אוהב בזכר וכלפי זכר. כשאני כותב סטרייט יש מסכה. כשאני כותב הומו אני יותר חשוף.
התוצאה של הכתיבה הזאת היא שהתיאטרון רואה אותנו, ונראה לי שזה מה שיושב בבסיס של האנושות (18:10):
אני רואה אותך.
התיאטרון הלהט״בי מסתכל על הצופה הלהט״בי ואומר (18:20):
היי, אתה קיים. ואתה חשוב. וכן, סטרייטים, בני ברית, גם אתם מוזמנים.
(מוזיקה)
מערכה שלישית (18:39):
תיאטרון חרדי פמינסטי- יש דבר כזה? חנה ואזנה גרינוולד משוחחת עם תמר אבנון ושרה גרוס.
אישה שרה (18:47):
חי פעם, רק פעם, יש טעם, אין טעם, עם כוח, בלי כוח, שער הרחמים...
חנה (19:06):
לפני שנתיים קיבלתי טלפון מענת רדנאי המנכ"לית של אי"ב והיא אמרה לי
שאלתי אותה מה ההצעה, היא אמרה "אנחנו צריכות להיפגש על זה". היא באה אלי הביתה וסיפרה לי שמפעל הפיס מתכוון להקים חממה
ליוצרות חרדיות והיא מציעה לי להיות המנהלת האמנותית של הדבר הזה. שאלתי אותה "למה אני? למה את חושבת שאני צריכה לעשות את זה?"
(19:35):
היא אמרה "יש לי הרגשה שאת יכולה להתאים לזה". ואז סיפרתי לה שהבת שלי היא בעלת תשובה. וזה הקשר שלי בעצם לדבר הזה. הקשר האישי.
כלומר, באתי עם המון סקרנות וגם עם המון דעות קדומות על מה שאני הכרתי מהבית. זאת אומרת, היה לי איזה מטען.
(19:55):
באתי למשימה הזאת עם איזשהו מטען וגם הכי פתוחה בעולם. כי אין דבר כזה "אישה חרדית" כמו שאין דבר כזה "אישה". יש אינספור נשים חרדיות.
יש אינספור גוונים של נשים חרדיות. מה שמתאים לאחת לא יתאים לשניה. יצאנו לדרך. קיבלנו המון קולות קוראים. זה הפתיע אותנו.
(20:18):
כל כל הרבה נשים רצו להשתתף בחממה, מתוכן בחרנו 12 נשים שעשינו להן ראיונות. וככה יצאנו לדרך, דרך שנמשכה כשנתיים.
המטרה היתה להכשיר נשים להיות במאיות ויוצרות בתוך העולם החרדי.
נמצאות איתנו תמר אבנון ושרה גרוס, בוגרות החממה ליוצרות חרדיות בתיאטרון. שתיהן בעצם עברו את כל התהליך הזה,
(20:48):
גם להיפגש עם נשים חרדיות נוספות, לפגוש יוצרות תיאטרון ולעבור איזשהו תהליך, כדי לזקק את היצירה שאת רוצה ליצור.
לחפש את הקול הייחודי שלך, את הקול האישי, את מה רוצה להגיד. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול זה איך הגעתן להיות יוצרות תיאטרון?
שרה (21:11):
השאלה אולי צריכה להיות אחרת, מה הייתי אם לא הייתי יוצרת תיאטרון? -חנה
לא יודעת, זה מגדיר אותי מאז בערך שאני זוכרת את עצמי. תמיד הייתי מוצאת לי את הבמות שלי. לפני שעוד ידעתי שיש דבר כזה במה.
תמיד הייתי על כל ספסל, ספה, שידה, איכשהו מושכת אלי את הפוקוס. גם בגיל שעוד אמרו לי "אסור". עד היום האמת אומרים לי.
(21:36):
בחלקים מסוימים ש"אסור". לא ידעתי להגיד לא את המילה "תיאטרון" ולא את המילה "יצירה" אבל ידעתי שזה מי שאני, זו היתה השפה שלי מאז ומעולם.
חנה (21:48):
תמר? -תמר
אני למדתי קולנוע, ועם התשובה הבנתי שזה לא עולם שאני יכולה כרגע ליצור בו. והפכתי להיות אשת קריירה מדהימה בתור לגדל ילדים. (צחוק)
(22:14):
אבל זה לא מספיק, מי שאהבה ליצור ורוצה את הביטוי ורוצה את הבמה. אני לא שחקנית, אבל אני חיפשתי אפיק. אז המגירה התחילה להתמלא.
ואני פשוט קוראת לזה נס, שפשוט קיבלתי יום אחד הצעה- קול קורא.
והרגשתי באמת בשלה לעשות הסבת מקצוע בגיל כך וכך להיות אשת תיאטרון. ואוו!
(22:39):
הפכת מאשת קולנוע לאשת תיאטרון. -תמר
הייתי רוצה לשאול אתכן מה התפקיד של התיאטרון במגזר החרדי?
שרה (22:51):
המגזר החרדי עבר מהפך מאד מאד גדול. אם ניקח את שנות חיי, אני בת 40. מהפך מאד גדול בעשרות השנים האחרונות.
כשאני הייתי בת 10 ובת 15 ובת 20, כמעט לא היו מקומות רשמיים שאפשר ללמוד ולעשות בהם תיאטרון חרדי. היום 20 שנה אחרי יש הרבה יותר ממקום אחד.
אז בהחלט דבר שעבר אבולוציה מאד מאד גדולה ואפילו מטורפת. אבל התפקיד שלו, כמו בכל דבר, יש לו תפקיד מאד ברור,
(23:23):
שקודם כל זה להחדיר ערכים ולהנחיל את מה שבעצם מנחילים בכל מיני צורות אחרות, אז הפעם גם דרך התיאטרון. אבל פתאום זה מותר.
וזה מאד מאד מרגש, אותי לפחות.
חנה (23:35):
כשאני חושבת על יצירה, בעיני יש לה כל מיני תפקידים. לפעמים התפקיד שלה הוא גם להגיד ביקורת, גם לערער, גם לזעזע לפעמים.
אז אני שואלת, אני מחזירה עוד פעם את השאלה ושואלת האם אתן חושבות שליצירה בתיאטרון או בעולם החרדי יש את התפקיד הזה?
(24:01):
יש תפקידים אחרים? כי שרל'ה דיברה על לשמר.
שרה (24:04):
זו שאלה מאד טובה. אני רוצה לעשות שניה סקירה על איך נראה תיאטרון בעולם החרדי באופן כללי ואיך זה נראה במחלקת הנשים.
אז תיאטרון בעולם החרדי בוא נקרא לו בשמו האחר (24:14):
"טלוויזיה".
לאנשים שאין טלוויזיה בבית, ואין אמצעים לבוא ולהיפגש ולראות, ואפילו לקבל את המראה הזאת, יש את הפורמט הזה שנקרא תיאטרון.
למרות שאפילו לא כל כך קוראים לו בשמו. וזה מופיע כהצגות ילדים ונוער כשכל המשפחה מגיעה והבנות יושבות בצד אחד, הגברים יושבים בצד אחר.
(24:40):
והם נהנים מתכנים שקשורים ליהדות, מדרשים, או לתכנים לא מטלטלים במיוחד, בתוך העולם היהודי-דתי-חרדי.
בתוך זה יש מגמה די חדשה של תיאטרון רק לנשים, שהוא התחיל בעצם כמחזות זמר לנשים בלבד, נשים ונערות.
כשהאמהות מגיעות בתירוץ שהן לוקחות את הבנות, אבל בעצם הן נהנות שם לא פחות. -תמר (25:00):
באמת הרבה שנים התיאטרון היה מיועד בעיקר לילדות.
שרה (25:09):
לילדות, נכון. ואני ממש שמחתי לגלות שזה לא נגמר שם. היום אני במאית בתיאטרון הבית, שזה אחת מסנוניות מדהימות שקורות לנו היום.
שזה בעצם בתי הפקה שמיועדים רק לתיאטרון, לנערות ונשים ומעלה. שבעצם חווית התיאטרון היא לנשים בלבד. זו עזרת נשים.
(25:33):
שהתכנים הם הרבה יותר מותאמים לקהל בוגר יותר, וזה באמת גם נועז יותר. זה מרשה לדבר על דברים יותר כנים, מעלה קונפליקטים שקיימים בתוך הקהילה
וגם שואל שאלות שבוא נגיד "הצגות חינוכיות" לא יעיזו. -תמר (25:44):
ומובן מאליו שבאולם יושבות רק נשים. רק אנשים ממין נקבה. חוץ מהסאונדמן.
שרה (25:58):
מה שאני עוד מגלה, שלאט לאט מטפטפות גם בעלות תשובה ואחיות שלהן שהן לא נראות בעלות תשובה.
וכך זה הולך והופך להיות מן חגיגה של... פשוט חגיגת נשים. עזרת נשים ישראלית. -תמר (26:05):
חגיגה פמיניסטית, בואי תדברי בשפתן.
חנה (26:13):
בדיוק רציתי להגיד, כן, בדיוק, אם המילה פמיניזם נכנסת לכאן או קשורה? -שרה
אבל רוב הנשים שתשבנה שם לא תדענה אפילו להסביר מה זה פמיניזם (צוחקת) אבל הן פשוט פמיניסטיות בעצם היותן.
בעצם זה שכל האירועים שהן תשתתפנה בהן מודרים מגברים. זו האפליה המתקנת הכי יפה שאני מכירה. הדרת גברים זה כאן (צוחקות).
(26:36):
האם לדעתכן יש סתירה בין אמנות לבין אמונה? -תמר
שרה (26:47):
חיים שלמים לא בטוח יספיקו. ולא בטוח שיש לי תשובה. -חנה
תמר (26:57):
לי יש סיפור. בחממה את הגדרת אותי אמנית ואני התווכחתי איתך כמה פעמים שמה פתאום אני לא עוסקת באמנות! (צחוק).
במציאות כזאת אמנות היא אלטרנטיבה לקדושה, ליהדות, לאמונה אבל אז את ענית לי בחוצפתך, חנה, את אמרת לי "זה אותן אותיות". וזה בדיוק זה.
(27:20):
אמן שהוא גם חי חיים יהודיים מאמינים הוא מחפש את האמונה ואת השפה ביחד. זה חיפוש. אז יכולה להיות בזה סתירה ואבל גם זה יכול להיות מסע
מרתק ופמיני שמגלה הרבה דברים. -שרה (27:35):
תוך כדי שתמר מדברת עולה לי משהו. יצרתי יצירת אמנות בשביל מקום מסוים שהזמינו ממני, מופע סאונד.
שזה בכלל ז'אנר נורא חדש במגזר החרדי. שבו כל אחת מקבלת אוזניות והולכת באיזושהי טיילת ושומעת את העבודה שלי באוזניים.
זה היה נורא חדשני ונורא פורץ דרך והיו לזה תגובות מאוד מעורבות מצד הקהל. אני עברתי שם משהו שאני יכולה לתאר אותו כרוחני.
(28:06):
מי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמשת הרבה במילה "רוחני" כי אני קצת בקונפליקט עם כל המערכת הרוחנית שחינכה אותה.
פתאום מצאתי את עצמי מביאה דווקא לתוך עבודה מאד חדשה ומאד נועזת, את בית אמי ואבי. את מה שחינכו אותי עליו.
פתאום סיפרתי שם סיפור של רבי נחמן מברסלב, ששנים אני מקיימת איתו מריבה מאד לא פשוטה וטעונה. פתאום דווקא האמנות החזירה אותי הביתה,
(28:34):
באופן הכי קלישאתי שיש. פשוט הכנסתי לתוך הטקסט דברים שההורים שלי, לו היו שומעים אותו - היו גאים בי מאד. הם לא ישמעו אותו.
לפחות בכל מה שנראה לי כרגע. אבל לגמרי האמנות והאמונה התחברו שם.
חנה (28:48):
אני רוצה להגיד שאולי התשובה במילה "אמת". זאת אומרת שגם האמנות שואפת לאמת וגם האמונה שואפת לאמת.
אבל אז אני רוצה לשאול על מילה נוספת והיא "חופש". כמה חופש יש? תמר: לא כמה שתרצי. -חנה: לא כמה שתרצי. -תמר: כן.
שרה (29:12):
תגדירי חופש! -תמר
חופש היא מילה שמקוממת אותי למרות שאני... זו המילה שאני הכי אוהבת. חופש זה דבר שמאד מאד נתון לפרשנות.
ואם אנחנו אומן אם אנחנו יוצר, באמת אי אפשר לקחת את החופש מאתנו. אנחנו יכולים כן למצוא את הדרך החכמה לפעול בתוך חוקי המערכת.
חנה (29:43):
יש הרבה פעמים אמירה שדווקא מגבלה היא חופש. -תמר
שרה (29:53):
אני כל כך שמחה שאת אמרת את זה, כי אם אני הייתי אומרת את זה, זה הי "אוי ואבוי". (צוחקות) -תמר
אחרת אננחו נלך לאיבוד בחלל. מאיפה נתחיל... -שרה (30:00):
אני חושבת שאת מדברת על צנזורה ולא על חופש. וצנזורה זה דבר כואב.
אני באה מעולם היום שמפיק יכול לצנזר אותי לא בגלל איזשהו ערך שאני מביאה, רק בגלל שזה לא מספיק מסחרי או זה לא בדיוק מתקשר לקהל
(30:23):
המסוים שהוא רוצה להציג. אז צנזורה קיימת באופן מובנה בתוך כל עולם של יצירה, לא רק אצלנו.
תמר (30:31):
אבל אצלנו היא קיימת מסיבות אולי פחות מוכרות לעולם הכללי, ושם כביכול אנשים שלא מבפנים, יכולים לקום על הרגליים ולהגיד
"פה אני מבין, יש לו שיקולים מסחריים, יש לו שיקולים כאלה, אבל למה, מה עשית מה רע?" וזה עניין של להבין את השפה אם אתה תבין את השפה,
(30:53):
כמו שמישהו ש... אני למשל. אין לי חוש מסחרי בגרוש. ביום שחילקו את זה אני לא הייתי. ושכמדברים על " זה כן כלכלי, זה לא"...
אני לא מבינה על מה מדברים ואני מספיק ענווה באותו נושא להוריד את הראש ושמישהו חכם ממני יחליט. אותו דבר שיש צנזורה דתית/רוחנית,
כל משהו שהוא קשור אלינו למגזר. מי שלא מבפנים "זר לא יבין". הוא לא יבין למה בשבילנו זה לא ראוי, וזה אסור ו"את המילה הזאת תורידי".
(31:21):
ואני חושבת שזו יומרה לבקר את הצנזורה החרדית, אם אתה לא באמת מבין שפה חרדית.
קודם תבין חרדית ואז תבין מהי צנזורה חרדית ותוכל לשפוט אותה אם בכלל.
חנה (31:34):
אני רק רוצה לספר שהתוצרים שלנו עלו בערב סיום, ערב סיום חממה. וההתקבלות שלהם היתה מאד מרגשת.
ואחר כך שבע עבודות רצות יחד באותה מתכונת של הערב. רבע שעה אחרי רבע שעה אחרי רבע שעה... קוראים לזה "רבע לשבע". שבע בנות שמופיעות.
(31:56):
הן התקבלו כבר לשני פסטיבלים. עוד שתי בנות מהחממה התקבלו לפסטיבל "לבי במזרח". שלוש נשים קיבלו תמיכת מפעל הפיס.
וזה הרגשה נהדרת. הרגשה זאת אומרת של התמקמות. אנחנו התמקמנו בחלל, ואנחנו חלק ואנחנו ראויות.
שרה (32:17):
אנחנו על המפה! -תמר
חנה (32:26):
כן, יש צורך בדבר הזה, למרות שהרבה מאד מהעבודות דיברו גם על נושאים קונפליקטואליים
על יחסים בין גבר ואישה כשהגבר לומד והאישה מפרנסת. היו הרבה מאד נושאים שיש בהם איזשהו קונפליקט. ומסתבר שהקהילה כן צמאה ורוצה
(32:49):
להקשיב להם ולשמוע אותם ולחוות אותם.
אני רוצה אבל לשאול עוד שאלה. שאלה שאני הולכת איתה. מעניין אותי איפה היא פוגשת אתכן. האם זה מסוכן לעשות תיאטרון בחברה החרדית?
תמר (33:01):
מאד. -שרה
"מקצוע/משלח יד" היה כתוב שחקנית, חד משמעית מוריד לי את המניות. כן, הרבה יותר נכון ומכובד שתהיי מורה או גננת או גרפיקאית, או משהו נורמלי אחר.
(33:25):
אני מאד שמחה שיש לי בית עם גבר לא חרדי וילדים שהם לא מסומנים. כי אני יודעת שלא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה
בפורמט הקהילתי הסגור יותר. -שרה (33:35):
אבל כפי שאמרתי, זה הולך ומשתנה.
בוא נגיד לפני 20 שנה, לא הייתי יודעת להגיד אפילו שיש מילה כזאת משחק ושחקנית, היום זה לגמרי קיים. ואני מאמינה שזה ילך ויטמע באופן שבעוד
20 שנה הבת, הנכדה שלי תוכל להגיד בגאווה שהיא שחקנית. -תמר (33:52):
אני בסוף הצגה קיבלתי מחמאה, באו ושאלו "איפה המאמנת?"
שרה (33:59):
כן מאמנת זו המילה החרדית לבמאית. (צוחקות) שרה
שנים לא הבנתי מה הן שואלות אותי (34:05):
"הבמאית צריכה לבוא למדוד את הקוליסות". (צחוק) "אני הבמאית! סליחה?" לא, אני המאמנת.
תמר (34:13):
ברגע שאמרתי להם שאני הבמאית, זהו...
חנה (34:16):
אז אם משהו הוא מסוכן, אז צריך לחסל אותו לא? יש גורמים שרוצים לחסל? -תמר
תמר (34:26):
בסוף זה חוזר תמיד לאמהות שלנו. -שרה
ותרבות יוון בשם קוד החרדי, זה שורש כל הרע. בחנוכה ניצחנו את היוונים ושרפנו את התרבות הארורה שלהם.
"אז מה לך ילדה עכשיו ללכת לשחזר תרבות, שברוך השם אבותינו התגברו עליה כבר לפני אלפי שנים?".
חנה (34:51):
אז אנחנו צריכות לסיים. קודם כל תודה רבה לכן שבאתן לכאן, תודה רבה לכן שפתחתן פתח לעולם שלכן ותודה רבה שהשתתפתן בחממה.
וגם להגיד שלמדתי הרבה מכן. נראה לי שהדבר שהכי למדתי בשנתיים האלה זה את התפקיד הזה בהגדה של "זה שאינו יודע לשאול"-
(35:15):
אז למדתי שצריך לדעת לשאול. תודה רבה.
ענת (35:25):
את הפרק הזה אנחנו מקליטות ועורכות סמוך לכנס 50/50 שפורום היוצרות בתיאטרון יזם וקיים במהלך אוקטובר 2021.
כנס שדובר בו בין השאר על מה שנעדר מבמות התיאטרון הרפרטוארי, כשבעיקר גברים מכתיבים את הנרטיב.
כשהקשבתי לפרק, חשבתי על אוטופיה שבה כל הזהויות מרגישות בנוח, נוכחות זו לצד זו, מקבלות מקום
(35:47):
ולא נדרשות למאבק לצורך הנכחת הקול היחודי שלהן. הוא פשוט שם. בהקשבה של כולם.
ואני חושבת שהתיאטרון העצמאי ואמנות בכלל הם מקום שבו אוטופיה כזאת יכולה להתקיים.
אפילוג - שאלנו את חברי.ות אי"ב (36:05):
מי אתם בכלל?! אם תעודת הזהות שלכן הייתה מורכבת רק מחמש מילים, מה הן היו?
"יוצרת תיאטרון מחפשת צורות חדשות"
"אמהות. בובות. חפצים. יחסים. מבט"
"אישה יוצרת, משנה ומשתנה"
(36:26):
"הקשבה. סקרנות. המצאה. ביחד. חדש"
"אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה"
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב - ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.
תודה לדניאל שמר על עריכת הסאונד והמוזיקה המקורית. תודה לאורלי רביניאן ודניאל כהן לוי על הניהול האמנותי ולגל סבו על ההפקה.
(36:54):
בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק.
חוץ מזה, ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור - תפרגנו!
וחזרו להקשיב לפרקים נוספים.
"להגיד לך שזה קל? לא ולא!"
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, העונה השניה, פרק רביעי.
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל (00:17):
נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על אתגרים, על הצלחות וכשלונות,
נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית,
תיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון מחול, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.
(00:38):
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא "זהויות".
מערכה ראשונה (00:55):
שוברי חומות. מאיה בואנוס משוחחת עם קאיד אבו-לטיף.
קטעים משידורי חדשות (01:00):
"שרפו להם את הרכבים"... "הפרעות סדר"... "ניידת משטרה"... (יריות, צעקות, חבטות)... "אנחנו רואים כאן לינץ'".
מאיה (01:13):
בחודש מאי 2021 רחובות ישראל בערו. כבישים נחxnו והפחד שרר בכל. כל צד התכנס בתוך עצמו, וסרב לראות את אלה העומדים בצד שני,
בטח שלא לדבר איתם. תיאטרון אליימאמה, התיאטרון הבדואי ברהט, בניהולם האמנותי של קאיד אבן-לטיף ואילן פופקו הוכיח אחרת.
הם הכריזו כמעט מיד (01:35):
אנחנו פה כדי להיות, ליצור ולעבוד יחד.
החלק שלנו בגירוש החושך הוא בהקמת התיאטרון שעומד באומץ ובנחישות כנגד קריאות הבידול והריחוק.
נמצא איתנו על הקו קאיד אבו-לטיף, המנהל האמנותי, שהוא גם שחקן, מחזאי וקולנוען. קאיד, שלום.
קאיד (01:58):
שלום וברכה. מאיה
כבר שנים הרי אתה ניצב על קו הגבול שבין החברה היהודית לחברה הבדואית.
מה הרגשת אז שלא היה קודם לכן? מה הוביל אתכם להקמת התיאטרון?
כל מה שהוביל לעיצומו של חודש מאי האחרון, הוא לא... ככה "בום" שלא היה לו הקדמות לפני.
(02:28):
תוסיפי לזה כל העליות והמורדות של הקורונה במשך השנה האחרונה, שאנשים הסתגרו. כולנו הרגשנו שהפיצוץ הוא מעבר לפינה.
יחד עם השותף שלי לדרך אילן פופקו, שעובד כבר חמש שנים ברהט.
ברגע שכל החברים שלי, מכל מיני סיבות מצאו את הסיבה הזאת והאחרת לא לבוא לרהט, לא לבוא לנגב ודווקא הוא הגיע ועבד ויש לו מחויבות למקום.
(03:00):
אמרנו שאנחנו לא היסטוריונים, אנחנו אמנים.
וכמו אמן בכל עת משבר, הוא הראשון שעומד בשיירה הראשונה, מחזיק דגל לבן ואומר "בואו נעבוד, בואו ניצור את העשייה שהיא חשובה לנו"
אנחנו מסתכלים לאותה מציאות בעיניים ואנחנו רוצים ליצור שיח, אנחנו רוצים לעשות עבודה משותפת.
(03:22):
חשוב לציין שתיאטרון אליימאמה, הוא לא התיאטרון היחידי שפועל ברהט. אני, היה לי הכבוד, והזכות והעונג להיות שותף בהקמת שלושה תיאטראות.
היה תיאטרון אלאג'יאל, תיאטרון אלמהבאש ותיאטרון אליימאמה.
אבל השאלה שתמיד הובילה אותי (03:37):
מה מייחד את אליימאמה על כל הפרוייקטים שעשיתי אז?
עכשיו, אנחנו מובילים שני פרוייקטים במקביל. הראשון במחלקה החינוכית של התיאטרון, שאנחנו רוצים להקים מגמה עירונית.
שילדים... שתיאטרון זה לא משהו של שעות הפנאי, אלא משהו שיוכלו ללמוד ולגשת לבגרות עם זה.
(04:01):
יש את הבגרות העירונית במוזיקה ברהט שהתחילה, חדש. אנחנו רוצים להוביל את הקו הזה.
בנוסף לזה אחרי שהם מסיימים תיכון, זה בשיתוף עם תיאטרון באר שבע ובית הספר גודמן למשחק בבאר שבע, לעשות מסלול בדואי ללימודי משחק.
שזה יעודי למגזר הבדואי. אני חושב שככה אנחנו יוצרים אנשי תרבות. פה מקור הכוח שלנו, שאנחנו כן יוצרים את דור ההמשך.
מאיה (04:30):
אתה מדבר הרבה על הייחוד של הדרום ושל תיאטרון אליימאמה ועל היכולת ליצור דור תרבותי חדש.
אתה רואה שיש לתיאטרון גם תפקיד משמעותי בגישור הפער בין החברה הבדואית לחברה היהודית? כי אני מודה ומתוודה שאני כיהודיה ישראלית,
אני לא מכירה מספיק ואני לא יודעת מספיק ואני שואלת את עצמי בקול רם, האם דרך התיאטרון אני יכולה להיחשף יותר?
קאיד (05:01):
שאת חורטת על דגלך שותפות, שותפות אמת...
השותפות, אנחנו רואים אותה בניהול המשותף של תיאטרון אליימאמה, שיוצר בדואי יחד עם יוצר יהודי, ככה שזה בדנא שלו, לא ססמאות באוויר.
בחודש מאי, הדבר הראשון שעלה באש היה המרכז לתיאטרון בעכו! וישבתי עם אילן, אמרתי לאילן "מה קורה? היום שורפים בעכו, מחר ישרפו ברהט".
(05:30):
אם אנחנו לא ניקח צעד, הדרך ללהבות היא לא רחוקה משם. עכו זה חלק מהנשמה שלי. אני את השנים הראשונות שלי בתיאטרון הרי למדתי שם.
ועשינו את הפרויקט של "תיאטרון חוצה חומות" בעיר העתיקה. שאנחנו עם ההכרות שלנו עם הפסטיבל בעכו, זה מתקיים במתחם של בוסתן אל באשא.
(05:54):
ולא יוצא משם... יש את כל מופעי הרחוב, אבל את מרגישה את הנתק בין התושב המקומי של עכו לבין הפסטיבל. ואמרנו אנחנו נפרוץ את החומות.
אנחנו רוצים לעשות את הפרויקט שלנו לא על הבמה כמו שצריך, ונצטלם יפה בקטלוג שאנחנו "הנה עשינו את עכו". לא, לא, לא. אנחנו לא מחפשים את זה.
(06:17):
אנחנו הולכים לעשות את המופעים שלנו בתוך הבתים של האנשים של עכו. שאנשים ירגישו את החיבור שלהם לפסטיבל, שאנחנו נתארח אצלם.
מאיה (06:26):
קאיד, אני רוצה לומר לך תודה. לא על כך שאתה שומר על החומות אלא שאתה פורץ אותן. ואני באמת יוצרת שגם פועלת ומתגוררת בירושלים,
ועל כן כולם מכנים אותי יוצרת ירושלמית. ואני תמיד תוהה אם זאת קללה או ברכה. מצד אחד זה מייחד אותי בשיח, מצד שני זה גם עלול להגביל.
(06:52):
ואני רוצה להפנות את אותה תהיה גם אליך, אתה כמובן מגדיר את עצמך יוצר בדואי, ויש בזה הרבה ברכה אבל אולי גם יש בזה מעט קללה?
האם זה דווקא מייחד? משחרר? אולי זה מגביל?
קאיד (07:11):
אה... כל התשובות נכונות. (צוחקת) לקח לי, אני חושב, המון זמן כן לקבל על עצמי את ה... לעבוד ב- state of mind של הבדואי.
מה זה אומר? את נכנסת לאוהל של הבדואי, אם את מסתכלת על האוהל, אין לו דלת. וזה מגביל! זה מעצבן! אני בתחילת דרכי אמרתי:
(07:40):
"לא! אני יש לי דלתות מפלדה! אני אדע מי אני מכניס ומי אני לא מכניס". יש לך מלא נרטיבים, את חיה בפסיפס אחד גדול של רב תרבותיות,
ואת רוצה להיפתח לכולם. בהתחלה זה מאד הקשה עלי. אתה רוצה להתנהג כמו בדואי? תוריד את כל השערים. אין לך דלת לאוהל.
(08:05):
עכשיו אתה תהיה פתוח ותקשיב. וזה לא בא על חשבון ה"אני מאמין" שלי ולא בא על לוותר על הזהות שלי, בכלל לא.
אנחנו יוצרים אבל עם העין של כולם. להגיד לך שזה קל? לא ולא!
זה לא קל בכלל, להיות... את חשופה לכל הנרטיבים האלה ומתוכם את יוצקת את הדרך שלך שמייחדת אותך.
יש הצגת יחיד שאנחנו עובדים עליה עכשיו "המכונה". מאיה (08:35):
המכונה, מחזה מקורי מאת אלון מרגלית בהשראת קפקא.
קאיד (08:43):
והטקסט הראשון שעולה, "חבר'ה, אני ממשפחת אבו-לטיף". רק להגיד את המשפט הזה מול השופט זה כבר אמר עליך הכל.
להגיד את הרקע שלי, משפחת אבו-לטיף, זה משפחה, שבינתיים ממה שהגעתי בכל החיפוש אחר השורשים, זה משפחה שהייתה במרקש,
(09:05):
עברה למצרים ממצרים עברה לעזה, מעזה ב-1948 חלק מהם עבר לנגב וחלק מהם שכנעו את הדרוזים שהם דרוזים.
ויש היום גם שלוחה של משפחת אבו-לטיף שהם דרוזים בכלל! אז, אני לוקח את הגלגול שהצליחה המשפחה שלי ב-300 השנים האחרונות.
שעשתה ממרוקו והיום יש לי קרובי משפחה בכל פינה. -מאיה (09:30):
קאיד, אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית. -קאיד
מאיה (09:39):
דווקא בגלל שאתה בקו התפר בין החברה היהודית לחברה הבדואית, ואני בטוחה שליצור תיאטרון בחברה הבדואית זה קשה,
וליצור תיאטרון בחברה היהודית זה קשה. אתה מרגיש שייך?
קאיד (09:51):
אני מרגיש outsider (מחוץ לחברה). ונראה לי אולי... אני מסתכל על זה כברכה.
שאני יכול להסתכל מהצד ולא להשאב לתוך סיפור אחד ולהיות תקוע בו. אני חושב שזכיתי בברכה הזאת.
(10:14):
ברהט אני לא מרגיש שייך, בבאר שבע אני לא מרגיש שייך, בבית אני לא מרגיש שייך (צוחק). יש בזה משהו שאפשר לתת נקודת מבט שהיא שונה.
מאיה (10:26):
אז תרשה לשאול אותך, קאיד, שאלה אחרונה לסיום. מה אתה מאחל לעולם התיאטרון?
קאיד (10:33):
אני מאחל, באמת, שנסתכל על עצמנו בעיניים. אנחנו חיים במרוץ מטורף. הן במערכת החינוך והן במערכת התרבות,
שכל הזמן מתייחסים לזה רק במספרים, מזה לא יצא תרבות. מזה נבנה שבלונות. אנחנו חיינו בסרט של השבלונות, מה? נחזור לזה עוד פעם?
מאיה (10:57):
ממש לא. -קאיד
לעבוד במשותף. המקום הזה הוא חשוב לנו. אנחנו רוצים לעבוד בו וליצור ביחד ואני בטוח שהיצירה תעלה עוד מדרגה.
(11:18):
אמן ואמן. קאיד תודה רבה שהיית אתנו היום.
וכמובן אנחנו מעודדים את כל המאזינים והמאזינות לבוא לבקר ברהט, בתיאטרון אליימאמה ולהנות מתיאטרון משובח.
קאיד (11:32):
או שאנחנו נבוא לבקר אתכם בירושלים. נמצא את הדרך! (צוחק) מאיה
תודה לכם, תודה על ההזדמנות.
מערכה שניה (11:42):
Allies- נמרוד דנישמן מזמין אותנו להיות בני ברית.
(אישה שרה בצרפתית (11:47):
את השיר "אל תלכי מכאן")
יצאתי מהארון בגיל ממש צעיר.
כשהייתי בן ארבע עשרה, שכחתי את הטלפון שלי בבית ועומר, שהיה בן זוג שלי אז, לא יודע מה זה אומר בן זוג בתקופה הזאת, אבל הוא היה בן זוג שלי,
(12:16):
הוא שלח לי הודעה שהיה ממנה מאוד ברור שקורה ביננו משהו, שהוא יותר מחבר.
אימא שלי ראתה את ההודעה הזאת, וכשחזרתי הביתה, אכלנו ארוחת ערב והיא שאלה אותי אם אני אוהב אותו.
החלטתי תוך שניה שאני לא משקר ואמרתי לה (12:33):
"כן, אני אוהב את עומר".
באותו זמן סיפרתי גם לחבר ולחברה, ואחרי כמה ימים כבר כולם ידעו בכל בית הספר שאני הומו.
זה שם אותי במעמד מיוחד (12:49):
הייתי ההומו שמחוץ לארון ושהוא נראה ממש... רגיל. זה גרם לבנים אחרים בבית הספר שלי לצאת בפני מהארון,
ולכל הסטרייטים להתרגש "כי ווואלה, אם לא היית אומר - אין סיכוי שהייתי חושב שאתה הומו!".
מבחינתי זאת הייתה המחמאה המושלמת. הומואיות הייתה עבורי נטייה מינית וזהו. בכל השאר רציתי להיות בדיוק כמו כולם.
(13:18):
גם כשגדלתי, לא היו לי חברים הומואים, לא יצאתי למסיבות, לא הבנתי את מצעד הגאווה התל אביבי.
אני זוכר שגיליתי שיש קבוצת כדורגל גאה וזה היה נראה לי מגוחך. דבקתי בתזה שלי שלהיות הומו זה להימשך לגברים – בכל השאר אני כמו כולם.
אחר כך הלכתי ללמוד תאטרון. בשיעור כתיבה בשנה א', כתבנו סצנות לזוגות.
(13:43):
למרות שהיינו לא מעט להט״בים בכיתה, רק סיון כתבה סצינה לזוג להט״בי, והיא בכלל סטרייטית. אז זה היה נראה לי נורמלי.
בתיאטרון יש גבר ואישה והם בקונפליקט וזה בגדול דרמה.
כשחיפשתי חומרים לתרגיל הגמר שלי בלימודים התחלתי להבין שיש פה פער. יש מחזות יפים מאוד שאני רוצה לביים, אבל אני מרגיש שהם זרים לי.
(14:07):
לא מדויקים. אני מבין אהבה של גבר לאישה, כי אהבה זאת אהבה, אבל הסטינג של הדברים, הנתונים הבסיסיים של הדמויות הם רחוקים ממני.
אולי באמת גבר אוהב גבר באופן שונה מאיך שגבר אוהב אישה?
בזמן שחיפשתי מחזה, ביקרתי חברה בצפון. בלילה פתחתי את הגריינדר. זאת אפליקציית הכרויות לגברים שמציגה משתמשים לפי המרחק שלהם.
(14:33):
שם, התכתבתי עם בחור מלבנון. זאת למעשה הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם בחור ממדינת אויב.
זאת הייתה שיחה של כמה שעות, וכשהיא נגמרה חשבתי (14:42):
מה היה קורה אם היינו ממשיכים לדבר?
עם השאלה הזאת התיישבתי לכתוב מחזה (14:49):
"הגדר". אף פעם לא חשבתי שאכתוב, אבל משהו בטקסט הזה היה לי פשוט.
הוא יצא בשצף, כנראה כי החוויה הייתה מוכרת לי מאוד. המחזה גדל והפך להצגה מלאה.
הסתובבנו איתה בארץ וראינו מהקהל שיש צמא לדמויות להט״ביות על הבמה.
(15:10):
זה הפתיע אותי, כי קניינים שצפו בהצגה אמרו לנו שהיא לא מתאימה לקהל שלהם, שאנשים רוצים תיאטרון ״רגיל״.
אבל הקהל חשב אחרת, ונשים ואנשים עצמאיים המשיכו להזמין אותנו להציג, אפילו במועדון קשישים בכפר בדרך לירושלים.
ואז הבנתי עוד משהו (15:28):
להיות גיי זה לא להיות כמו כולם. להיות גיי, זה להיות חלק מקהילה שהיא אחרת.
תת תרבות שיש לה שפה משלה, וסמלים משלה, ומיתוסים, אתוסים והתייחסות שונה לעולם.
ואת כל זה אין עדיין בתיאטרון בישראל. שיתפתי את המחשבה הזאת עם שני חברים מהלימודים, רום רזניק ויובל קורן, והחלטנו ללכת על זה.
הקמנו תיאטרון להט״בי (15:54):
המשולש.
השם הגיע מהמשולש הורוד, הסימן שניתן לאסירים הומואים בגרמניה הנאצית, ושהפך עם השנים לסמל מעצים של הקהילה הגאה.
אנחנו לא פורצי דרך. לפנינו כבר היה תיאטרון גאה בישראל.
הקבוצה שהובילה אותו בהנהגת גרי בילו פתחה את הדלת הראשונה לתיאטרון גאה בישראל.
(16:16):
הם קראו לעצמם תה״ל, ראשי תיבות של תיאטרון הומו-לסבי, ויצרו מעל עשרים יצירות גאות.
כשישבנו לנסח מה הבשורה שאנחנו מביאות לעולם, למדנו גם מהניסיון של תה״ל. הבנו שאנחנו ממשיכות את דרכן, אבל עם דיוק חשוב.
זה לא רק תיאטרון להומואים וללסביות. זה גם לא רק תיאטרון להגדרה המצמצמת של להט״ב.
באנגלית, אחרי האותיות LGBTQ יש עוד אות אחת (16:41):
A. אלייז, בנות ובני ברית.
אני חושב שזו הכללה יפה. הקהילה הלהט״בית היא יותר מרצפים של זהויות. הקהילה הלהט״בית היא סל של ערכים, של שפה, של תרבות.
(17:03):
מבחינתי, ויש מי שיחלקו עלי, מי שמזדהה עם הערכים האלו, היא חלק מהקהילה הלהט״בית.
מי שמקדמת את הקהילה, היא חלק מהקהילה הלהט״בית. ומכאן נפתחת שאלה, מה היא יצירה להט״בית? אבל זה כבר לפעם אחרת.
אני רוצה לסיים עם השאלות שקיבלנו דקה אחרי שהכרזנו על המשולש (17:21):
למה לבדל את עצמכם? למה לא להיות כמו כולם? והשאלה האהובה עלי:
סטרייטים גם יכולים לבוא?
אלה שאלות חשובות, שאני מנסח עבורן תשובות בכל בוקר. למה צריך? צריך כי אין. צריך כי התיאטרון לא עושה את זה בעצמו.
(17:46):
צריך כי שחקניות ושחקנים להט״בים שלא עוברים סטרייטים לא מקבלים תפקידים בתיאטרון.
אבל האמת היא שאני לא כותב בשביל הייצוג. אני לא כותב כדי להרחיב את הרפרטואר הלהט״בי בתיאטרון הישראלי. אני כותב כי את זה אני מכיר.
אני אוהב בזכר וכלפי זכר. כשאני כותב סטרייט יש מסכה. כשאני כותב הומו אני יותר חשוף.
התוצאה של הכתיבה הזאת היא שהתיאטרון רואה אותנו, ונראה לי שזה מה שיושב בבסיס של האנושות (18:10):
אני רואה אותך.
התיאטרון הלהט״בי מסתכל על הצופה הלהט״בי ואומר (18:20):
היי, אתה קיים. ואתה חשוב. וכן, סטרייטים, בני ברית, גם אתם מוזמנים.
(מוזיקה)
מערכה שלישית (18:39):
תיאטרון חרדי פמינסטי- יש דבר כזה? חנה ואזנה גרינוולד משוחחת עם תמר אבנון ושרה גרוס.
אישה שרה (18:47):
חי פעם, רק פעם, יש טעם, אין טעם, עם כוח, בלי כוח, שער הרחמים...
חנה (19:06):
לפני שנתיים קיבלתי טלפון מענת רדנאי המנכ"לית של אי"ב והיא אמרה לי
שאלתי אותה מה ההצעה, היא אמרה "אנחנו צריכות להיפגש על זה". היא באה אלי הביתה וסיפרה לי שמפעל הפיס מתכוון להקים חממה
ליוצרות חרדיות והיא מציעה לי להיות המנהלת האמנותית של הדבר הזה. שאלתי אותה "למה אני? למה את חושבת שאני צריכה לעשות את זה?"
(19:35):
היא אמרה "יש לי הרגשה שאת יכולה להתאים לזה". ואז סיפרתי לה שהבת שלי היא בעלת תשובה. וזה הקשר שלי בעצם לדבר הזה. הקשר האישי.
כלומר, באתי עם המון סקרנות וגם עם המון דעות קדומות על מה שאני הכרתי מהבית. זאת אומרת, היה לי איזה מטען.
(19:55):
באתי למשימה הזאת עם איזשהו מטען וגם הכי פתוחה בעולם. כי אין דבר כזה "אישה חרדית" כמו שאין דבר כזה "אישה". יש אינספור נשים חרדיות.
יש אינספור גוונים של נשים חרדיות. מה שמתאים לאחת לא יתאים לשניה. יצאנו לדרך. קיבלנו המון קולות קוראים. זה הפתיע אותנו.
(20:18):
כל כל הרבה נשים רצו להשתתף בחממה, מתוכן בחרנו 12 נשים שעשינו להן ראיונות. וככה יצאנו לדרך, דרך שנמשכה כשנתיים.
המטרה היתה להכשיר נשים להיות במאיות ויוצרות בתוך העולם החרדי.
נמצאות איתנו תמר אבנון ושרה גרוס, בוגרות החממה ליוצרות חרדיות בתיאטרון. שתיהן בעצם עברו את כל התהליך הזה,
(20:48):
גם להיפגש עם נשים חרדיות נוספות, לפגוש יוצרות תיאטרון ולעבור איזשהו תהליך, כדי לזקק את היצירה שאת רוצה ליצור.
לחפש את הקול הייחודי שלך, את הקול האישי, את מה רוצה להגיד. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול זה איך הגעתן להיות יוצרות תיאטרון?
שרה (21:11):
השאלה אולי צריכה להיות אחרת, מה הייתי אם לא הייתי יוצרת תיאטרון? -חנה
לא יודעת, זה מגדיר אותי מאז בערך שאני זוכרת את עצמי. תמיד הייתי מוצאת לי את הבמות שלי. לפני שעוד ידעתי שיש דבר כזה במה.
תמיד הייתי על כל ספסל, ספה, שידה, איכשהו מושכת אלי את הפוקוס. גם בגיל שעוד אמרו לי "אסור". עד היום האמת אומרים לי.
(21:36):
בחלקים מסוימים ש"אסור". לא ידעתי להגיד לא את המילה "תיאטרון" ולא את המילה "יצירה" אבל ידעתי שזה מי שאני, זו היתה השפה שלי מאז ומעולם.
חנה (21:48):
תמר? -תמר
אני למדתי קולנוע, ועם התשובה הבנתי שזה לא עולם שאני יכולה כרגע ליצור בו. והפכתי להיות אשת קריירה מדהימה בתור לגדל ילדים. (צחוק)
(22:14):
אבל זה לא מספיק, מי שאהבה ליצור ורוצה את הביטוי ורוצה את הבמה. אני לא שחקנית, אבל אני חיפשתי אפיק. אז המגירה התחילה להתמלא.
ואני פשוט קוראת לזה נס, שפשוט קיבלתי יום אחד הצעה- קול קורא.
והרגשתי באמת בשלה לעשות הסבת מקצוע בגיל כך וכך להיות אשת תיאטרון. ואוו!
(22:39):
הפכת מאשת קולנוע לאשת תיאטרון. -תמר
הייתי רוצה לשאול אתכן מה התפקיד של התיאטרון במגזר החרדי?
שרה (22:51):
המגזר החרדי עבר מהפך מאד מאד גדול. אם ניקח את שנות חיי, אני בת 40. מהפך מאד גדול בעשרות השנים האחרונות.
כשאני הייתי בת 10 ובת 15 ובת 20, כמעט לא היו מקומות רשמיים שאפשר ללמוד ולעשות בהם תיאטרון חרדי. היום 20 שנה אחרי יש הרבה יותר ממקום אחד.
אז בהחלט דבר שעבר אבולוציה מאד מאד גדולה ואפילו מטורפת. אבל התפקיד שלו, כמו בכל דבר, יש לו תפקיד מאד ברור,
(23:23):
שקודם כל זה להחדיר ערכים ולהנחיל את מה שבעצם מנחילים בכל מיני צורות אחרות, אז הפעם גם דרך התיאטרון. אבל פתאום זה מותר.
וזה מאד מאד מרגש, אותי לפחות.
חנה (23:35):
כשאני חושבת על יצירה, בעיני יש לה כל מיני תפקידים. לפעמים התפקיד שלה הוא גם להגיד ביקורת, גם לערער, גם לזעזע לפעמים.
אז אני שואלת, אני מחזירה עוד פעם את השאלה ושואלת האם אתן חושבות שליצירה בתיאטרון או בעולם החרדי יש את התפקיד הזה?
(24:01):
יש תפקידים אחרים? כי שרל'ה דיברה על לשמר.
שרה (24:04):
זו שאלה מאד טובה. אני רוצה לעשות שניה סקירה על איך נראה תיאטרון בעולם החרדי באופן כללי ואיך זה נראה במחלקת הנשים.
אז תיאטרון בעולם החרדי בוא נקרא לו בשמו האחר (24:14):
"טלוויזיה".
לאנשים שאין טלוויזיה בבית, ואין אמצעים לבוא ולהיפגש ולראות, ואפילו לקבל את המראה הזאת, יש את הפורמט הזה שנקרא תיאטרון.
למרות שאפילו לא כל כך קוראים לו בשמו. וזה מופיע כהצגות ילדים ונוער כשכל המשפחה מגיעה והבנות יושבות בצד אחד, הגברים יושבים בצד אחר.
(24:40):
והם נהנים מתכנים שקשורים ליהדות, מדרשים, או לתכנים לא מטלטלים במיוחד, בתוך העולם היהודי-דתי-חרדי.
בתוך זה יש מגמה די חדשה של תיאטרון רק לנשים, שהוא התחיל בעצם כמחזות זמר לנשים בלבד, נשים ונערות.
כשהאמהות מגיעות בתירוץ שהן לוקחות את הבנות, אבל בעצם הן נהנות שם לא פחות. -תמר (25:00):
באמת הרבה שנים התיאטרון היה מיועד בעיקר לילדות.
שרה (25:09):
לילדות, נכון. ואני ממש שמחתי לגלות שזה לא נגמר שם. היום אני במאית בתיאטרון הבית, שזה אחת מסנוניות מדהימות שקורות לנו היום.
שזה בעצם בתי הפקה שמיועדים רק לתיאטרון, לנערות ונשים ומעלה. שבעצם חווית התיאטרון היא לנשים בלבד. זו עזרת נשים.
(25:33):
שהתכנים הם הרבה יותר מותאמים לקהל בוגר יותר, וזה באמת גם נועז יותר. זה מרשה לדבר על דברים יותר כנים, מעלה קונפליקטים שקיימים בתוך הקהילה
וגם שואל שאלות שבוא נגיד "הצגות חינוכיות" לא יעיזו. -תמר (25:44):
ומובן מאליו שבאולם יושבות רק נשים. רק אנשים ממין נקבה. חוץ מהסאונדמן.
שרה (25:58):
מה שאני עוד מגלה, שלאט לאט מטפטפות גם בעלות תשובה ואחיות שלהן שהן לא נראות בעלות תשובה.
וכך זה הולך והופך להיות מן חגיגה של... פשוט חגיגת נשים. עזרת נשים ישראלית. -תמר (26:05):
חגיגה פמיניסטית, בואי תדברי בשפתן.
חנה (26:13):
בדיוק רציתי להגיד, כן, בדיוק, אם המילה פמיניזם נכנסת לכאן או קשורה? -שרה
אבל רוב הנשים שתשבנה שם לא תדענה אפילו להסביר מה זה פמיניזם (צוחקת) אבל הן פשוט פמיניסטיות בעצם היותן.
בעצם זה שכל האירועים שהן תשתתפנה בהן מודרים מגברים. זו האפליה המתקנת הכי יפה שאני מכירה. הדרת גברים זה כאן (צוחקות).
(26:36):
האם לדעתכן יש סתירה בין אמנות לבין אמונה? -תמר
שרה (26:47):
חיים שלמים לא בטוח יספיקו. ולא בטוח שיש לי תשובה. -חנה
תמר (26:57):
לי יש סיפור. בחממה את הגדרת אותי אמנית ואני התווכחתי איתך כמה פעמים שמה פתאום אני לא עוסקת באמנות! (צחוק).
במציאות כזאת אמנות היא אלטרנטיבה לקדושה, ליהדות, לאמונה אבל אז את ענית לי בחוצפתך, חנה, את אמרת לי "זה אותן אותיות". וזה בדיוק זה.
(27:20):
אמן שהוא גם חי חיים יהודיים מאמינים הוא מחפש את האמונה ואת השפה ביחד. זה חיפוש. אז יכולה להיות בזה סתירה ואבל גם זה יכול להיות מסע
מרתק ופמיני שמגלה הרבה דברים. -שרה (27:35):
תוך כדי שתמר מדברת עולה לי משהו. יצרתי יצירת אמנות בשביל מקום מסוים שהזמינו ממני, מופע סאונד.
שזה בכלל ז'אנר נורא חדש במגזר החרדי. שבו כל אחת מקבלת אוזניות והולכת באיזושהי טיילת ושומעת את העבודה שלי באוזניים.
זה היה נורא חדשני ונורא פורץ דרך והיו לזה תגובות מאוד מעורבות מצד הקהל. אני עברתי שם משהו שאני יכולה לתאר אותו כרוחני.
(28:06):
מי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמשת הרבה במילה "רוחני" כי אני קצת בקונפליקט עם כל המערכת הרוחנית שחינכה אותה.
פתאום מצאתי את עצמי מביאה דווקא לתוך עבודה מאד חדשה ומאד נועזת, את בית אמי ואבי. את מה שחינכו אותי עליו.
פתאום סיפרתי שם סיפור של רבי נחמן מברסלב, ששנים אני מקיימת איתו מריבה מאד לא פשוטה וטעונה. פתאום דווקא האמנות החזירה אותי הביתה,
(28:34):
באופן הכי קלישאתי שיש. פשוט הכנסתי לתוך הטקסט דברים שההורים שלי, לו היו שומעים אותו - היו גאים בי מאד. הם לא ישמעו אותו.
לפחות בכל מה שנראה לי כרגע. אבל לגמרי האמנות והאמונה התחברו שם.
חנה (28:48):
אני רוצה להגיד שאולי התשובה במילה "אמת". זאת אומרת שגם האמנות שואפת לאמת וגם האמונה שואפת לאמת.
אבל אז אני רוצה לשאול על מילה נוספת והיא "חופש". כמה חופש יש? תמר: לא כמה שתרצי. -חנה: לא כמה שתרצי. -תמר: כן.
שרה (29:12):
תגדירי חופש! -תמר
חופש היא מילה שמקוממת אותי למרות שאני... זו המילה שאני הכי אוהבת. חופש זה דבר שמאד מאד נתון לפרשנות.
ואם אנחנו אומן אם אנחנו יוצר, באמת אי אפשר לקחת את החופש מאתנו. אנחנו יכולים כן למצוא את הדרך החכמה לפעול בתוך חוקי המערכת.
חנה (29:43):
יש הרבה פעמים אמירה שדווקא מגבלה היא חופש. -תמר
שרה (29:53):
אני כל כך שמחה שאת אמרת את זה, כי אם אני הייתי אומרת את זה, זה הי "אוי ואבוי". (צוחקות) -תמר
אחרת אננחו נלך לאיבוד בחלל. מאיפה נתחיל... -שרה (30:00):
אני חושבת שאת מדברת על צנזורה ולא על חופש. וצנזורה זה דבר כואב.
אני באה מעולם היום שמפיק יכול לצנזר אותי לא בגלל איזשהו ערך שאני מביאה, רק בגלל שזה לא מספיק מסחרי או זה לא בדיוק מתקשר לקהל
(30:23):
המסוים שהוא רוצה להציג. אז צנזורה קיימת באופן מובנה בתוך כל עולם של יצירה, לא רק אצלנו.
תמר (30:31):
אבל אצלנו היא קיימת מסיבות אולי פחות מוכרות לעולם הכללי, ושם כביכול אנשים שלא מבפנים, יכולים לקום על הרגליים ולהגיד
"פה אני מבין, יש לו שיקולים מסחריים, יש לו שיקולים כאלה, אבל למה, מה עשית מה רע?" וזה עניין של להבין את השפה אם אתה תבין את השפה,
(30:53):
כמו שמישהו ש... אני למשל. אין לי חוש מסחרי בגרוש. ביום שחילקו את זה אני לא הייתי. ושכמדברים על " זה כן כלכלי, זה לא"...
אני לא מבינה על מה מדברים ואני מספיק ענווה באותו נושא להוריד את הראש ושמישהו חכם ממני יחליט. אותו דבר שיש צנזורה דתית/רוחנית,
כל משהו שהוא קשור אלינו למגזר. מי שלא מבפנים "זר לא יבין". הוא לא יבין למה בשבילנו זה לא ראוי, וזה אסור ו"את המילה הזאת תורידי".
(31:21):
ואני חושבת שזו יומרה לבקר את הצנזורה החרדית, אם אתה לא באמת מבין שפה חרדית.
קודם תבין חרדית ואז תבין מהי צנזורה חרדית ותוכל לשפוט אותה אם בכלל.
חנה (31:34):
אני רק רוצה לספר שהתוצרים שלנו עלו בערב סיום, ערב סיום חממה. וההתקבלות שלהם היתה מאד מרגשת.
ואחר כך שבע עבודות רצות יחד באותה מתכונת של הערב. רבע שעה אחרי רבע שעה אחרי רבע שעה... קוראים לזה "רבע לשבע". שבע בנות שמופיעות.
(31:56):
הן התקבלו כבר לשני פסטיבלים. עוד שתי בנות מהחממה התקבלו לפסטיבל "לבי במזרח". שלוש נשים קיבלו תמיכת מפעל הפיס.
וזה הרגשה נהדרת. הרגשה זאת אומרת של התמקמות. אנחנו התמקמנו בחלל, ואנחנו חלק ואנחנו ראויות.
שרה (32:17):
אנחנו על המפה! -תמר
חנה (32:26):
כן, יש צורך בדבר הזה, למרות שהרבה מאד מהעבודות דיברו גם על נושאים קונפליקטואליים
על יחסים בין גבר ואישה כשהגבר לומד והאישה מפרנסת. היו הרבה מאד נושאים שיש בהם איזשהו קונפליקט. ומסתבר שהקהילה כן צמאה ורוצה
(32:49):
להקשיב להם ולשמוע אותם ולחוות אותם.
אני רוצה אבל לשאול עוד שאלה. שאלה שאני הולכת איתה. מעניין אותי איפה היא פוגשת אתכן. האם זה מסוכן לעשות תיאטרון בחברה החרדית?
תמר (33:01):
מאד. -שרה
"מקצוע/משלח יד" היה כתוב שחקנית, חד משמעית מוריד לי את המניות. כן, הרבה יותר נכון ומכובד שתהיי מורה או גננת או גרפיקאית, או משהו נורמלי אחר.
(33:25):
אני מאד שמחה שיש לי בית עם גבר לא חרדי וילדים שהם לא מסומנים. כי אני יודעת שלא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה
בפורמט הקהילתי הסגור יותר. -שרה (33:35):
אבל כפי שאמרתי, זה הולך ומשתנה.
בוא נגיד לפני 20 שנה, לא הייתי יודעת להגיד אפילו שיש מילה כזאת משחק ושחקנית, היום זה לגמרי קיים. ואני מאמינה שזה ילך ויטמע באופן שבעוד
20 שנה הבת, הנכדה שלי תוכל להגיד בגאווה שהיא שחקנית. -תמר (33:52):
אני בסוף הצגה קיבלתי מחמאה, באו ושאלו "איפה המאמנת?"
שרה (33:59):
כן מאמנת זו המילה החרדית לבמאית. (צוחקות) שרה
שנים לא הבנתי מה הן שואלות אותי (34:05):
"הבמאית צריכה לבוא למדוד את הקוליסות". (צחוק) "אני הבמאית! סליחה?" לא, אני המאמנת.
תמר (34:13):
ברגע שאמרתי להם שאני הבמאית, זהו...
חנה (34:16):
אז אם משהו הוא מסוכן, אז צריך לחסל אותו לא? יש גורמים שרוצים לחסל? -תמר
תמר (34:26):
בסוף זה חוזר תמיד לאמהות שלנו. -שרה
ותרבות יוון בשם קוד החרדי, זה שורש כל הרע. בחנוכה ניצחנו את היוונים ושרפנו את התרבות הארורה שלהם.
"אז מה לך ילדה עכשיו ללכת לשחזר תרבות, שברוך השם אבותינו התגברו עליה כבר לפני אלפי שנים?".
חנה (34:51):
אז אנחנו צריכות לסיים. קודם כל תודה רבה לכן שבאתן לכאן, תודה רבה לכן שפתחתן פתח לעולם שלכן ותודה רבה שהשתתפתן בחממה.
וגם להגיד שלמדתי הרבה מכן. נראה לי שהדבר שהכי למדתי בשנתיים האלה זה את התפקיד הזה בהגדה של "זה שאינו יודע לשאול"-
(35:15):
אז למדתי שצריך לדעת לשאול. תודה רבה.
ענת (35:25):
את הפרק הזה אנחנו מקליטות ועורכות סמוך לכנס 50/50 שפורום היוצרות בתיאטרון יזם וקיים במהלך אוקטובר 2021.
כנס שדובר בו בין השאר על מה שנעדר מבמות התיאטרון הרפרטוארי, כשבעיקר גברים מכתיבים את הנרטיב.
כשהקשבתי לפרק, חשבתי על אוטופיה שבה כל הזהויות מרגישות בנוח, נוכחות זו לצד זו, מקבלות מקום
(35:47):
ולא נדרשות למאבק לצורך הנכחת הקול היחודי שלהן. הוא פשוט שם. בהקשבה של כולם.
ואני חושבת שהתיאטרון העצמאי ואמנות בכלל הם מקום שבו אוטופיה כזאת יכולה להתקיים.
אפילוג - שאלנו את חברי.ות אי"ב (36:05):
מי אתם בכלל?! אם תעודת הזהות שלכן הייתה מורכבת רק מחמש מילים, מה הן היו?
"יוצרת תיאטרון מחפשת צורות חדשות"
"אמהות. בובות. חפצים. יחסים. מבט"
"אישה יוצרת, משנה ומשתנה"
(36:26):
"הקשבה. סקרנות. המצאה. ביחד. חדש"
"אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה"
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב - ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.
תודה לדניאל שמר על עריכת הסאונד והמוזיקה המקורית. תודה לאורלי רביניאן ודניאל כהן לוי על הניהול האמנותי ולגל סבו על ההפקה.
(36:54):
בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק.
חוץ מזה, ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור - תפרגנו!
וחזרו להקשיב לפרקים נוספים.
"להגיד לך שזה קל? לא ולא!"
Popular Podcasts
Crime Junkie
Does hearing about a true crime case always leave you scouring the internet for the truth behind the story? Dive into your next mystery with Crime Junkie. Every Monday, join your host Ashley Flowers as she unravels all the details of infamous and underreported true crime cases with her best friend Brit Prawat. From cold cases to missing persons and heroes in our community who seek justice, Crime Junkie is your destination for theories and stories you won’t hear anywhere else. Whether you're a seasoned true crime enthusiast or new to the genre, you'll find yourself on the edge of your seat awaiting a new episode every Monday. If you can never get enough true crime... Congratulations, you’ve found your people. Follow to join a community of Crime Junkies! Crime Junkie is presented by audiochuck Media Company.
24/7 News: The Latest
The latest news in 4 minutes updated every hour, every day.
Stuff You Should Know
If you've ever wanted to know about champagne, satanism, the Stonewall Uprising, chaos theory, LSD, El Nino, true crime and Rosa Parks, then look no further. Josh and Chuck have you covered.