פרק 71: גשר על פני מים סוערים

הפרק הזה שונה משיחות רגילות, כי הפעם הוא לא עוסק בעולם העבודה, אלא על החיים שלנו בישראל תשפ"ו.

אלישבע בלום, אם ל-8 תושבת עלי, התיישבות או התנחלות, תלוי מהי הדיעה המקדמית של כל אחד מאיתנו כשהוא שומע את שם היישוב, ועל זה בדיוק הפרק, היכולת שלנו לקיים דיאלוג ולהקשיב בלב פתוח, למי שלא חולק איתנו את אותן השקפות עולם או דיעות, אבל כן חולקים איתנו את הרצון הבסיסי להיות עם מאוחד שמסוגל לדבר על הקשיים ולהכיר בכאב ובנקודות הקושי שיש לכל אחד. האם זה קל? בוודאי שלא, אבל אם נדע להקשיב, הרי שנדע, כמו אלישבע, לצאת מאיזור הנוחות ובמקרה שלה להתחיל לחלק חלות בתל אביב וללכת ללמוד מוסיקה בבית ספר רימון.

Episode Transcript

(00:00):
והצגתי את עצמי, ודיברתי באמת על היוזמה הזאת שעשינו במחלות
ועקרטיבים והיה איזה בחור מתל אביב ששאל אותי איך קיבלו את זה
שהלכתם בחילתם ואמרתי לו מה זאת אומרת ברור שתמכו.
הוא חשב שאנשים יגידו לי מה באמת את הולכת לשם לחשוכים האלה לאנשים
האלה, וממש ממש לא. שלום לכולכם וברוכים הבאים לתאג

(00:31):
נוסף של הפודקאסט למצוא את הפלוס הפודקאסט.
בעבודה בעולם העיר משתנה ולעיתים גם מטלטל על איך מוצאים משמעות
שמחה וקשר אנושי כששום דבר כבר לאמובן מאליו.
אני רוצה להתחיל את הפרק הזה מרגעאחד קטן שבעיניי הוא היה גדול.
זה היה אי שם באפריל 20, 23. אנחנו בשלהי המחאה על המהפכה

(00:55):
המשפטית או הרפורמה המשפטית. יום שישי בצהריים אני הולך בכיכר
דיזנגוף, הוא פתאום אני רואה דוכןקטן של.
מיני חלות משהו בסקרנות שלי, גרם לי לגשת לשם וראיתי שתי נשים עם
כיסוי ראש וחיוך. ברכות בעיניים פשוט עובדות
ומחלקות חלות לשבת. האמת, חלק גדול מהנשים עברו לידן

(01:19):
חלק, אפילו חשדו. אבל משהו במפגש הזה גרם לי לעצור,
ניגשתי, דיברתי ושם פגשתי לראשונהאת אלישבע בלום.
עוד לא ידעתי שקוראים לה אלישבע בלום.
אבל אחר כך הדרך הובילה. פרסמתי פוסט בפייסבוק והיא נהנתה
ואיך שהוא פגשנו אחד את השני גם בעולם האמיתי ובתוך תקופה של

(01:43):
כיתוב וכעס. הרגע הזה היה רגע שהוא כמעט בלתי
אפשרי. אישה דתייה מהישוב, אלי, שמגיעה
לתל אביב כדי לחבר לבבות דרך חלה משהו בזה, נגע בי עמוק ומשם נודע
לחברות חברות שהיא לא מובנת מאליהבין שני אנשים שחיים בזהויות מאוד
שונות, אולי אפילו מנוגדות. ועדיין, איכשהו בתוך ועם כל

(02:07):
השונות הזאת נוצר חיבור, סקרנות, הקשבה ואהבה.
אז בפרק הזה אנחנו נדבר על זה, עלאיך יוצרים קשרים בתקופה המפולגת,
על איך שאומרים, על קשר גם שלא מסכימים ועל מה מהחברות שלנו יכול
ללמד על החברה הישראלית ואולי גם על עולם העבודה.

(02:28):
אז אלישבע. שלום.
איזה כיף שאת פה. ממש מרגש, אז בואי נתחיל רגע
מההתחלה תספרי לי על הרגע הזה שהוביל אותך לכיכר דיזינגוף.
מה את זוכרת מהרגע הזה? אז אני ישבתי בבית בישוב עלי
תקופה קשה. ואני ממש זוכרת שעל את התחושה של

(02:54):
ה של הכאב הזה. שיש פה שני צדדים שלא מבינים אחד
את השני אז עזוב פוליטיקה, פשוט ראיתי את האחים שלי.
נקרא לזה אזור תל אביב, אזור המרכז שמאוד מאוד כואב להם ומשהו
מאוד מפעיל אותם. ואם אני מסכימה או לא, זה לא

(03:16):
העניין. העניין שהרגשתי את המרחק, בעצם
ביני לבינם. וידעתי בלב שכל מהמפמים לנו
בתקשורת על שנאה ופירוד זה פשוט לא נכון.
ידעתי בלב שזה לא נכון וישבתי עם זה וישבתי עם זה ואז אם אתה זוכר

(03:37):
היו כמה מקרים של אחים שנספו היו בתאונה שטבעו בדרום שנהרגו היו
כמה מקרים. פיגועים שנהרגו, זוגות אחים
ולקחתי את זה ממש כסימן שמשהו קורה בין בין אחים ליטרליים בעם
שלנו. ואז הייתה יוזמה ביישוב עילי של

(03:59):
קירוב לבבות כזה בין השכנים. ואמרו כל אחד יכין כזה הוא לחלה
בצורת לב לקראת שבת לחלק לשכנים. אז הבת המהממת שלי יערה, שכמעט בת
20. היום היא אמרה לי אמא נחמד מאוד
שעושים קירוב לבבות כזה ביישוב. אבל מה עם קירובים לבבות בין
הארץ? בין האחים?
ואמרתי לה היה את צודקת. ובאותה השבוע, במקרה כזה, היה

(04:23):
הייתה הפרשת החלה גדולה למישהי שחולה בישוב והגיעו המון המון
נשים, כל אחת עם 2 ק"ג בצק ואני ככה בספונטניות.
אמרתי להם תקשיבו, אני נוסעת ביוםשישי לחלק חלות בתל אביב כל אחת,
מי שרוצה תכינו לי חלות ואני אביאכמה שתי חלות, כמה שתי חלות ופשוט
נחלק. ומלא נשים הביאו נראה לי 100 50

(04:46):
חלות בסוף חלות קטנות. כל אחד וזה היה גם מגניב כל.
אחד היה כזה, ואז. באתי להגיד כאלה עם שומשום קמח
לבן וקוסמים וכל מיני שזה גם היה מייצג זה מאוד נחמד.
והכנתי פתקים שבפתקים כתבנו ככה. כמו שחלה בעצם מורכבת מהרבה

(05:09):
רכיבים שונים, שכל אחד שונה בתכלית.
יש את הקמח ויש את הביצה ויש את המים וכל אחד עומד בפני עצמו והוא
שונה בתכלית. אבל כששמים אותם ביחד יוצא משהו
שהוא הרבה יותר. מסך חלקיו.
אז ככה אני מרגישה שאנחנו בעם המיוחד שלנו.
כל אחד מביא את עצמו וצריך להביא את עצמו.
אנחנו לא צריכים להיות אחד כמו אחד כמו השני.

(05:31):
אנחנו במסורת שלנו גם שתיים 10 שבטים וזה יוצר עניין.
תסתכלו בגמרא גם יש מלא פלפולים ודיסקוסים וויכוחים, זה היופי בעם
שלנו. השונות זה מה שיפה בנו, אבל צריך
להבין שכשאנחנו אנחנו צריכים להתאחד כדי להביא משהו גדול ומשהו

(05:52):
מהמם וטעים. אז ככה כתבנו פתקים ואמרתי לילדים
יש לנו 8 ילדים ברוך השם אז היו לנו 7.
ואמרתי להם מי שרוצה לבוא מוזמן, אז חלקם קצת חששו.
לא ידענו מה יהיה, אנחנו אמרנו. אנחנו נוסעים לדיזנגוף ממש לאמצע
תל אביב הונאוז. מה יהיה?
אנחנו משאירים את זה, אבל בלב ידעתי שיהיה טוב, אז לקחנו שולחן

(06:17):
מתקפל ואת כל הציוד כתבנו שלט ענקשל חלה באהבה מאנשי.
ויום שישי בצהריים הלכנו לדיזנגוףסנר, הקמנו שם את הדוכן שלנו עם
מחלות, וחיכינו לראות מה יהיה. חשש מה מתחולל בפנים.
תראה, אני באה עם כיסוי ראש כזה גדול.

(06:39):
אין אני לא מתחבאת פה כן כאילו מישרואה אותי זה ברור כזה מאיפה אני
מגיעה? אז ראיתי קצת מבטים.
יכול להיות שסתם היה בראש שלי אבלאבל להיכנס לתל אביב כל פעם זה
כזה קצת, זה קצת לנשום ולהיכנס זהזר לי אין מה לעשות אני גם לא
מגיעה מאזור המרכז אני גדלתי באזור ירושלים.

(07:00):
אבל אני בן אדם מאוד סקרן לראות מה היא, מה יקרה.
אני מזל טלה זה קצת הבנתי שזה קשור שאתה קצת כאילו הולך בראש.
אתה קצת יש בי משהו שרוצה לפלוס דרך ולראות מה מה יקרה.
אני סקרנית אז לקחנו את הדברים התמקמנו בדיזנגוף, ובאמת כמו

(07:21):
שאמרת, כמו שהתבוננת וראית היו אנשים שעברו וזה לא התאים להם
ובסדר גמור ביטו, והלכו, ואז התחילו לבוא אנשים.
ובהתחלה שאלו אותנו אנחנו מוכרים חלות, אמרתי לא לא לא, אנחנו
מחלקים אנשים לא הבינו מה אנחנו מחלקים חלות, אז הבאנו חלה עם פתק
ושבת שלום. ואנשים התרגשו, זה היה, זה היה

(07:42):
מטורף. אנשים באו וחיבקו אותנו ובכו
ואמרו אנחנו גם הרגשנו את זה, את החיבור האמיתי והנכון, ורק חיכינו
לאיזה מחווה כזאת ופשוט זה ישאר לי את מה שבאמת הרגשתי בלב שיש פה
אהבה מתחת לכל השטויות שהם מפמפמים לנו.

(08:02):
יש פה אהבה אמיתית. של לב אי אפשר להישאר אדיש לזה.
ואני זוכרת אותך עם אופניים נכון,אתה זוכר?
עם אופניים אני חושב. אבל רגע תמשיך לא משנה הסיפור
המציאות לא חשובה. את זוכרת מה?
ואני לא זוכרת גם אם דיברנו הרבה,אבל את אבל אני זוכרת אותך.

(08:25):
שמשהו בך זרח כאילו אור הזה היה ניכר לעין.
ואז כשחזרתי הביתה ראיתי שאנשים אנשים אמרו שהם יעלו את זה
לפייסבוק או כל מיני צימום וזה. אז חיפשתי באמת לראות אם מישהו
העלה משהו וראיתי פוסט שלך וכמה זה נגע בך.
והשיח גם בפוסט הזה היה מאוד מאודמעניין ואני מאוד אוהבת את

(08:45):
המקומות האלה כי היו כל מיני קולות.
היו כאלה שכתבו כן, כן, נחמד מאודשהיא באה אליכם אבל תנסה אתה ללכת
לאלי ויסכרו אותך באבנים. וחלק עניתי לחלק לא, אבל זה יצר
משהו, אז עשינו את זה גם בהמשך. כמה עוד כמה פעמים עשינו?
נראה לי עוד פעמיים חלות ואז גם הלכנו.

(09:06):
ככל שהדברים התלהטו כן, לתוך הקיץהלכנו.
זה היה פעם שהלכנו ממש לתוך קפלן.לתוך איזה בדיוק העבירו איזה משהו
והיה שם להט כאילו של רוחות. חבל על הזמן ואמרתי לו אכפת לי,
אני באה מחלקת קצת אהבה והרבהנו עם קרטיבים לצנן את המצב וחילקנו

(09:28):
קרטיבים וזה גם זה היה מהמם כי גםזה לא היה פשוט הייתה איזה אישה
שראתה אותי שוב עם המטפחת והתחילהלהגיד לי אתם, זה הכל בגללכם
המתנחלים ובלה בלה בלה ואמרתי לה מה זה אתם אני אני 7 בלו מהישוב
שלי, באתי לתת לך קרטיב, אני לא מייצגת פה אף אחד לא יודע את
הדתיים, לא את המתנחלים, לא אף אחד רק.

(09:50):
את עצמי ואני באה כאילו שנוכל לדבר ולאהוב ובסוף היא בסוף היא
חיבקה אותי ובכינו שתינו גם זה היה נורא מרגש והיה גם איזה סיפור
מקסים מקסים שעשינו את הקרטיב עם כמה פעמים וכל פעם גם הזמנתי
אנשים מהישוב שיבוא איתנו היה הרבה חשש היה הרבה פירגון, הרבה

(10:11):
כולם פירגנו, התלהבו מהעניין אבל לא הרבה.
בסוף באו איתם כי היה חשש כן מהמפגש הזה.
ממפגש בשנאה או תחיה. יש איזה חשש לשים אותך?
אנשים מאמינים למה שמדברים בתקשורת.
בסופו של דבר אנו היינו ליד עזריאלי, שם מאשה קפלן ונראה לי

(10:36):
שזה היה פעם שלישית או משהו ובאתילתת קרטיב לחיילת.
שוב, עם פתק גם מקסים, כאילו שאנחנו מהישוב ולי ובאנו ואז היא
מסובבת את הפלאפון ועם מראה לי פתק שהיא לקחה מאיזה פעם קודמת.
והיא כאילו שמרה את הפתק הזה בפלאפון כי זה כל כך ריגש אותה.
בקיצור אז. זה לקחתי ממש יש אנשים שזה עושה

(10:58):
להם משהו והקצת אהבה של מחלקים. הנה ועוד זה נכון ואז הזמנת אותי
לאלי. נכון?
ואז הגענו זה היה בסוכות. רגע ממש כן.
איזה יומיים לפני תחילת המלחמה ובאת עם כמה.
אם באת עם גליה שגם מזה נוצרו דברים מדהימים בכלל ההתגלגלויות
התגלגלויות של הקשר הזה. אנשים שפגשתי בזכותך אנשים מאוד

(11:22):
מאוד מיוחדים שלא הייתי פוגשת בסופו של.
דבר אני יכול להגיד שגם אני גם מבחינתי להעלות לי זה לא הייתי
חוויה פשוטה. להעלות את המקום שהוא מבחינתי
קשור לשירות הצבאי שלי אפילו איזהחשש ביטחוני פתאום לעבור בתוך.
אפילו זה איזה בדרך כלל ממה שאני שומעת.
ולקחו אותנו לסיור. כלומר הרב שץ נכון, לקח אותנו.

(11:47):
המזכיר של. ו.
בחלק מהתיאור הטיפוגרפי שלו היו שם חלקים שקיבצו אותי, אבל גם
הרגשתי את הרגשתי גם את הקיבוץ והרגשתי הרבה מאוד אהבה.
ואת האירוח, ומאז המשכנו להיפגש ולעשות דברים ביחד.
האמת היא שאני גם בגלל שאתה כל כךמיוחד אני הרגשתי לפעמים יש אנשים

(12:08):
שצריך קצת להגן עליהם. אולי לא להיות לגמרי אתה כי יש
איזה חשש ממפגש באמת אמיתי. אבל מהרגע הראשון ידעתי שאפשר
לסמוך עליך שאתה יכול לאבד את הרגשות שלך וגם אם לא היה לך נעים
אתה יכול לנפות את זה. אתה יכול לשים את זה בצד, אתה
יכול להיות עדיין נוכח ולא להיסחףעם עם הדעות או וואטאבר.

(12:28):
כאילו עם האי נעימות אתה יכול להיות כל כך בסיטואציה.
לא בטוח שאני מיוחד, אני בטוח במובן הזה שאדם פוגש אמת והאמת של
הלב ועיניים טובות אז משהו שם נפתח ומשהו שם אומר בסדר אז אנחנו
לא מסכימים על איקס. אבל.
אבל. זה לא מעניין.
זה לא הסיפור, אז אני דווקא לא רוצה להשאיר את זה.

(12:52):
כלומר, ברור לי שאת מיוחדת ומשהו מיוחד בי.
אבל אני חושב שכמו שאותה חיילת שמרה את זה וכמו שעוד אנשים ביקשו
שהדבר הזה הוא דווקא מיוחד באי המיוחדות שלו.
מעניין או קיי. אז אני ככה רוצה לטעות איתך על
ככה רטרוספקטיבה שכבר תקופה שאנחנו מכירים ביחד.
מה למדת על עצמך מהמפגש עם איתי עם גליה, עם מיקי, עם אנשים שככה

(13:15):
הכרנו בדרך מעולם אולי שונה מזהויות שונות.
מה למדת? אני יביא איזה משהו מהפרשה כן כי
זה פרשת השבוע פרשת ויש לך. יש פה סיפור של יעקב והמלאך, מי
שמכיר. יעקב נאבק עם עם איזשהו מלאך.
נקרא לזה אנשים קוראים לזה הסיטרהאחרא או היצר הרע או איזשהו משהו

(13:39):
לא ברור שמספר לנו סיפור לא מיטיב.
אז למדתי בעצם שהמקומות שנראים הכי חשוכים והכי קשים בעצם לפיצוח
שם נמצא האור הכי גדול. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו.
כל זה הוא בעצם הוא לא אנחנו, הואקול שלא משרת אותנו והוא קול.

(14:01):
הוא משרת אותנו מהזווית הזאת, שזהבעצם אינדיקציה של דווקא לשם.
אני צריכה ללכת כי שם יש את הלימוד הכי גדול והאור הכי גדול.
ולמדתי בעצם גדלתי, למדתי כל החיים שלי, אני בציבור הדתי ולא
היה לנו הרבה קשר עם עם ציבור חילוני, כי הוא כמו שאמרתי, לא

(14:21):
הייתי פוגשת אותך בשום סיטואציה אחרת.
לא היה לנו מעגלים משיקים ושוב בשום צורה.
ומה שלמדתי זה לא היה לי מושג איזה אוצרות מחכים לי בצד השני,
כביכול במרכאות במקומות האלה שנראים לי חשוכים, שנראים לי
אפלים, ואני שומעת את המילים האלהגם מהצד השני.

(14:43):
כמה אומרים על עצמי פרימיטיביים, חשוכים, בלה בלה בלה.
אני לא אומרת שצד אחד צודק, אני רק אומרת שלהגיע ולהיות פתוחה
לייצר משהו שהוא הרבה יותר מסך חלקיו.
אם נחזור למשל הזה של החלות. אם אני שומע אם אני מבין נכון את
אומרת יש איזה קליפה שבמפגש הזה שנושאת בתוך האור, אני אקח את זה

(15:05):
מעולמות האובדנות שאני מתעסק בהם,שהרבה פעמים אנחנו רואים שאנחנו
משאלת המוות, יש משאלת חיים שמסתתרת ואם אנחנו מוכנים לפגוש
את הפחד שהמוות ואת כל המחשבות שהוא עובד מתגלה מאחורי זה.
זו ממשלה יותר עמוקה, זאת אומרת מאחורי הזרות יש משהו שמאוד מרחיק
אותי, אבל אם אנחנו מוכנים לשהות ולפגוש את הדבר הזה, יש מאחורי זה
איזה חיבור שלא רק שהוא. שהוא נושא בתוכו איזה שהוא בשורה

(15:27):
ואיזה שהוא ללימוד ואיזה שהוא ערךהתפתחותי.
אישי, אולי גם קולקטיבי. כן, אז זה בדיוק כזה כי אני
מרגישה שכל אני שונאת את המילה שנאה.
המילה שנאה זה בעצם פחד. זה לא באמת שנאה כשאתה כל כך מפחד
ממשהו אז זה בסוף זה יכול לתרגם כשנאה אבל זאת מילה מאוד חד

(15:50):
מימדית. אני מרגישה שכל ההיפרדות הזאת
ובאמת מה שמדברים כבר שנתיים קצת מפוגה עם המלחמה שבאמת הייתה היה
איחוד. יש פה איזה כמיהה למקום חסר אצלי
יש פה קולקטיב, אבל שכל אחד יביא את העוצמות שלו באמת.
ואם לב פתוח כדי לקבל את האחר. תגיד לי ואיפה זה מאתגר אותך?

(16:13):
איפה מקומות שזה יכול לייצר כיווץ?
אין. כי כאילו זה לא מעניין אותי באמת,
כי זאת לא נקודת האור. אני לא באה להתווכח עם אף אחד,
אני לא. שוב, אני לא באה להביא את
העקרונות שלי ואת האמונות שלי. היו רגעים שלא הסכמנו, אני נגיד
אני זוכר שאולי שהופתעת מזה שהרגשת שאולי הציבור החילוני אין

(16:36):
לו עומק רוחני ואין לו משמעות, זההיית בתחושה שלי, ופתאום גילית
שגם אפילו גם גם החיבור שלי ליהדות שאני לומד קבלה ואני עושה
דברים, אבל גם במקום הזה של שאין לנו איזה משהו שגדול שמחזיק אותנו
מהדבר הזה יכול לייצר אולי תחושה של אובדן דרך וחיפוש משמעות
במקומות אחרים. כלומר היו מקומות שפגשנו פערים.

(17:00):
תפיסתיים. כן, אבל זה לא מעסיק אותי.
מהמקום הזה אין בעיה זה מעניין. התייאשתי וכאילו שהיו ימים קשים
ודיברנו ככה ואמרתי לך אני חלש ואני כואב לי.
וככה אמרת רגע. המוטיבציה בכלל שבגלל זה הלכנו
לחלק חלות וליצור חיבורים כי הרגשתי את הכאב הזה.

(17:22):
יש איזה סרטון שבא לי, יגדל לי. צילם מתוך באמת החילקנו קרטיבים
ממש התחלתי לבכות למצלמה על הכאב הזה שאני מרגישה מהצד השני.
אני לא אולי לא מסכימה פוליטית, שוב כמו שאמרנו, אבל אבל הכאב הזה
כואב לי כואב לי, כאב לי שכאב לך.לפני כמה חודשים לפני.

(17:45):
שיצאת לאיפוי. ואני חושב שאני למדתי שם של לראות
ואמרתי אבל תראה שהקיים הזה הוא כאב שקשור להתנתקות או לגירוש כמו
שאת קוראת לזה ולהבין שלקשור בין הדברים האלה ואני זוכר שדרך הכאב
שלי אני הצלחתי להבין משהו על הכאב שלך בתור נערה שפונתה זה גוש

(18:07):
קטיף. ודרך הכאב גם גילינו את הדמיון,
כלומר הכאב שלי נגע בכאב שלך. זה הייתה חוויה שמבחינתי איתה.
ממש. אז אבל זה לא מבצע, לא את הכאב
שלך ולא את שלי. זה רק מעצים את הקשר שלנו כי יש
פה עכשיו יותר הבנה. אבל שוב אני סקרנית לגבי אנשים

(18:28):
שגדלו במקום אחר עם דעות אחרות. ואיך הגעת למסקנות שלך לגבי כאילו
ביבי נגיד, כאילו פוליטית נגיד הםעושים את זה על השולחן או לא
יודעת כל דבר, כל דבר שבעצם הוא לא חלק מהעולם שלי?
וזה עדיין. אני אומר זה לא מאיים עליי, אבל

(18:48):
אישה של כל כך לב וטוב מבחינתי היא יכולה לתמוך.
איזה גם זה כבר לא פוליטי זה ערכיואנשים שבתפיסתי ערכית הם פועלים
כנגד כוחות האהבה והשלום והפירוט וזה אני בלתי נתפס איך מישהיות של
אור ועוסקת באהבה ובחיבור, איך היא כביכול בעיניים שלי, במרכאות
לא רואה. כן, כי אנשים שמבחינתי מאוד

(19:14):
שטוחים. את אמרת לי רגע אבל חלק מהאנשים
אתה מדבר עליהם מאוד מימדים והוספת שם סיפורים ועוד פעם זה גם
קשה וזה גם מאיר כי במקום הזה של הזהויות הם כבר כל כך עתוקות והם
כל כך או שאתה באדיו או שאתה נגדיזה לא שאתה אחר והיכולת לפתוח שם
משהו הוא מלאכה שהיא לא פשוטה אבליש בה הרבה ערך.

(19:35):
אני מרגישה שזה החיים עצמם. זה לא מעניין אותי להישאר בארבע
מאות שנים. הדעות שלי מעניין אותי להתרחב
ואני. יכולה להכיל הרבה דעות, וזה לא רק
שאני יכולה להכיל, זה יעשיר גם אתהחיים שלי וגם את של כל מי
שמסביב. בוודאות את הילדים שלי אני כל כך
אוהבת את זה שהילדים שלי חשופים לעולמות שאני נגיד לא נחשפתי

(19:58):
אליהם במעגלים שלי, בילדות שלי, שהם רואים נגיד מישהו כמוך, כבן
אדם, אתה לא קריקטורה, אתה לא איזה כותרת כאילו של מישהו כזה
שגר במקומות האלה שזה מרגיש. וחושב ככה הם חוו אותך כבן אדם.
עם עם הרבה מעמקים והם רואים איך אני מדברת אליך ואת ההערכה שיש לי

(20:20):
אליך ומהצד השני יש דברים שנגיד אנחנו לא מסכימים עליהם אם זה דרך
חיים אם זה פוליטית אבל זה בסדר גמור זה מדהים.
זה מעניין, רציתי לבוא לאלים וחלקמחברי שאני מחזיק בהם אנשים לא לא
מוכן לבוא, לא מוכן לבוא לאזור הזה לא מוכן לבוא לזהות או למה
שהדבר הזה מייצג. כלומר גם מהצד, במקומות שאני

(20:41):
מסתובב לנסוע לאלי. לא התקבל אצל כולם באיזה יופי
שאתה עושה קרוב לבבות. אני חושבת שזה מדהים כי אנחנו
בעצם פותחים פה איזה דרך. עצם זה שנסעת אתה אפילו לא יודע
כמה זה פתח לאנשים את הראש, אפילואם זה לזרוע זרעים, אז עצם זה שהם
יודעים מישהו שמעריך אותך והיה בשוק, אולי שאתה נוסע, זה פתח לו

(21:03):
קצת את הראש ולאט לאט לאט הדברים האלה מחלחלים.
אני באמת מאמינה לכל אחד עם הכוחות שלו ועם מה שמאיר לו את
הדרך. כאילו מה שדיברנו האורות אלה
שמאירים לך את הדרך. שאני אני מרגישה זה זה לימוד גם
איזה פרשה קודמת שיש דברים. שלי הם מאירים שבעצם ניטעו בי.

(21:25):
אם נגיד את זה כאילו, בעצם אפילו לפני שנולדתי עם חלק מהיעוד שלי
ואלו אותו היקום איך שתקרא לזה, מאיר לי את הדרך ואני רק צריכה
לעקוב אחרי האורות אז בעיניים שלךראיתי אור אז ידעתי שפה לפה אני
צריכה ללכת זה חלק מהיעוד שלי ואני באמת אני רואה ברכה מטורפת
בכל הקשר שלנו שוב עם דברים שהתגלגלו וקשרים שנוצרו.

(21:47):
ברור לי שיש פה רק טוב. אין ספק.
תגידי אז מה לדעתך חסר היום שעוד אנשים עם זהויות שונות יוכלו
להיפגש, יוכלו להיפגש כזה בעינייםבכיכר הדיזינג רוב או יותר מזה,
באמת יעשו את התנועה עד תל אביב אדלי.
איך? איך אנחנו לוקחים מהמושכים חוט
מהמיקרוקוסמוס הזה למשהו שכל כך נדרש פה ברמה היותר קולקטיבית?

(22:10):
אז קודם כל ההבנה הזאת של לפתוח את העיניים.
אני תוהה לעצמי כמה אנשים שעברו בכיכר דיזנגוף באותו יום אפילו לא
ראו אותנו. או שראו ולשנייה כאב להם מידי
משהו קפץ להם, לא היה להם בטוב והם עברו.
אבל לפתוח את העיניים ולפתוח את הלב ולהגיד מה יש כאן?
מה יש כאן בשביל לבוא סקרן לבוא כמו ילד כמה שפחות דעות קדומות.

(22:34):
אני מאוד מאוד רוצה נגיד לארגן איזה אוטובוס של אנשים שאף פעם לא
היו בליו שילו ולארגן איזה סיור. אפשר להצטרף לזה בשמחה.
אנחנו כולה 45 דקות מהמרכז. אז זה אפשר.
אם מישהו באמת רוצה לחפש כמובן ישמיליון דרכים, אבל קודם כל לפתוח
את הלב בעיניים ולהוריד קצת את החסמים.
ובכל זאת, הצעד הזה הוא קשה, כלומר היכולת שלך לבוא ולצאת מתוך

(22:59):
לאפות חיילות, ללכת לממש לכיכר כיכר העיר לכיכר הדיזינג רוב
למקום שמייצג מבחינתך את השונות הכי גדולה ומבחינתי ללכת לליבת
השטחים, מה נותן את הכוח לעשות אתהתנועה הזאת?
כי יש כל כך הרבה חשש ואיבה וטינהושנאה וסיפור מראש איך עושים את
הצעד הקטן הראשון הזה? אני מאמינה בכוחות שלנו, ביכולות

(23:22):
שלנו להכיל אחד את השני ואני מאמינה בסיפור הגדול הגאולי
שאנחנו אמורים להיות אור גדול לעצמנו ובכלל העולם ואני רוצה
להיות חלק מזה. אני רוצה לספר לנכדים שלי ולנינים
שלי כאילו מה, מה אני עשיתי כדי לתרום לעור?
את השונות הזאת במקום לחיכוך, שזהאנרגיה היותר שכיחה, בטח ברשתות

(23:47):
החברתיות בעולם המאוד כן למקום שללמידה של התרחבות.
איך עושים את התנועה גם החיצונית,אבל גם הפנימית הזאת, שכרגע אנחנו
פוגשים כיווץ. ולפעמים המפגש הזה כמו הרבה
מפגשים, אבל פה יש משהו מאוד לעומתי.
איך פותחים את הכיווץ הזה למקום של?
ברור לי שיש פה אור גדול. אני יכולה להביא את הקול שלי תרתי

(24:09):
משמע ואני. אבל אני לא באה לשנות אף אחד.
שוב אני אני באה לפגוש את העם שלי, אני באה לפגוש אנשים שאני לא
מכירה, שלא הייתי פוגשת בשום מעגלאחר ולהכיל גם אותם ולקבל מההור
שלהם. רגע כזה שפתאום הבנת שדרך המפגש
בינינו או עם מיקי אלון או מגיע לבן חיים, אנשים שככה הכרנו במהלך

(24:31):
הדרך פתאום נפתח בך משהו בהבנה. לרגעים האלה שדווקא היו לך קשים
ושכן היינו בקשר ותיקשרנו. והיכולת באמת לבוא נקייה ולהכיל
כאב וזה מאוד עזר לי בהורות שלי ובכלל בקשרים בחיים שלי, להבין
שאפשר להיות אם מישהו בלב ולא בשכל.

(24:55):
פשוט מפגש אנושי טהור מאוד מאוד עזר לי בכל המפגשים שלי בחיים
להבין כמה אני כמה פעמים אני שבויה בדברים שאמרו לי כאילו איך
אני אמורה להסתכל על הבן אדם הזה?אם אני מרגישה מאוימת לנקות את כל
זה רק לראות בן אדם. מדהים כי אני זוכרת לי ואלישב
הרבה פעמים אנחנו מקליטים הודעות אחד לשני לצד הדרך היום בהקשרים

(25:16):
והיו לא מעט הודעות שככה הקשבתי להן וממש ככה הייתי צריך לנשום
קצת ולא מיד לענות להם כי ככה זה גלש לי למקומות האלה.
ואני זוכר שהזמנת אותי לבוא לאלי עוד פעם אחרי שאיצרי בי שתיהן כן.
נפל ואמר לי תקשיב, המשפחה שלו עסקה בקירוב לבבות וחשוב לי חשוב

(25:38):
לי שיבוא עוד אנשים, לא רק בגלל הציבור, וכאילו היה לי ברור שאני
בא. שזה היה לי מאוד מיוחד, מאוד לא
ידעתי אם זה יתאים לך. אבל עצם זה שאמרת ברור שלחתי לך
נראה לי מכתב שהאבא הקריא שמצאו של הבריא שהוא באמת הייתה שם זעקה

(25:59):
לאחים שנתקרב שנראה אחד את השני וישר אמרת שאתה בא והבאת גם עוד
אנשים איתך. והוא כל כך מטלטל לשבת שם, ובאמת
זה היה ככה הכי חשוף שישבו שם הרבה מהממים שלו והקראו ודיברו
והייתה שם סוכת אבלים שהיה באמת הכל מהכל והיה בכל כך הרבה כאב
וכל כך הרבה תקווה. וכאילו זה היה באמת איזה

(26:21):
מיקרוקוסמוס של הדבר הזה איך אהבהואהבה קודם כל הגורל המשותף של
החיים שלנו פה ביחד. והנחישות והתקווה והביחד הוא
יצאתי מהאירוע הזה. מאוד כואב אבל גם עם המון המון
המון תקווה, גם מהמסר של של ההורים שלו שהם בעצמם אנשים
שעושים גשר בין העולמות. ולהבין שזה לא רק סיסמה הקיטוב

(26:47):
הזה בינינו בסוף לא מבחינים בינינו.
המוות לא מבחין בין מי מצביע למי בקל.
אנחנו למדנו את זה עכשיו במלחמה, כן?
אז אני שואל את עצמי למדנו, אני חושב שלמדנו, ואז אני פותח לרגע
פייסבוק, לא? נפתחו ולא.
ולא בטוח שלמדנו. אני חושבת שלמדנו זה לא זבנג

(27:08):
וגמרנו. כן, כאילו זה מטוטלת.
אנחנו קצת חוזרים אחורה, אבל אני אני מרגישה שאנחנו במקום אחר אם.
הייתי מבקש ממך לנסח אפילו כלל אחד או כמה כללים לאיך אפשר לבנות
חיבורים בעולם המפולג שלנו. מה שאת עושה בימים יום שלך זה
באמת המהות שלך. אגב, גם לבוא הזכרת את זה, לבוא

(27:29):
פה, לרימון, ללמוד בתוך מערכות החילונים הצעירים, ללכת אחרי
החלום שלך. עם עם חיים מאוד תובעניים בעליל
לבוא לפה. מה אומרים עלייך?
דאבה ואהדה. אנשים האמת היא זה היה מאוד
מעניין. הלכתי למפגש לפני שנה או משהו תוך
כדי המלחמה הלכתי למפגש של הרבעוןהרביעי.

(27:50):
עזוב אם מסכים אם הוא לא מסכים איתם אבל יש שם מפגש מאוד מאוד
מאוד מהמם של כל מיני מגזרים והצגתי את עצמי ודיברתי באמת על
היוזמה הזאת שעשינו במחלות ועקרטיבים והיה איזה בחור מתל
אביב. ששאל אותי איך קיבלו את זה באלי
שהלכתם בתחילתם. ואמרתי לו לא הבנתי את השאלה.

(28:11):
מה זאת אומרת? ברור שתמכו, אבל הבנתי מהשאלה,
ואחר כך המשכתי לדבר איתו שהוא חשב שגם יש אשם הרבה שנאה ואנשים.
הוא חשב שאנשים יגידו לי מה באמת את הולכת לשם לחשוכים האלה לאנשים
האלה, וממש ממש לא. יש שם תפיסה גם אחרת.
מה ששמעת בעצם בשיבה של דיקשטיין זה לא מיוחד לציבור.

(28:36):
הדתי לפחות, אבל אולי אם הייתי הולך לתפוח הייתי שומע משהו אחר.
לא, לא, זה מאוד שם אהבת ישראל. יש שמה ממש מסירות נפש לעם ישראל
ולאבת ישראל ומאוד מאוד מאוד כואבלאנשים שכואב הפירוד הזה אבל אין
שנאה, אין דיבור של שנאה בכלל. גם אגב לפחות ממה שאני חווה גם לא

(28:58):
לערבים כאילו הילדים שלי נגיד מתוך המציאות לפעמים יגידו אם
הערבים רעים או דברים כאלה ואנחנואומרים לא.
יש אנשים רעים, אבל לא כולם רעים,ממש לא.
וזה זה גם חידוד, אין דיבור של שנאה בכלל.
מעל הכל זו אהבה. ואני מרגישה אבל שיש יש גם כזה

(29:20):
קצת חוסר אונים אצלנו של איך מגיעים לא איך משכנעים אבל איך
מגיעים איך איך נפגשים זאת באמת שאלה.
לשאול אותי מהצד רגע, נעביר אותך מה חשוב לך לשאול על ההיכרות שלנו
גם ברמה הפרטית, אבל גם כבאמת כמיקרוקוסמוס לא משהו שכל כך נדרש

(29:40):
פה. אני אשאל.
זוכרת את אותה השאלה מה אתה חושב שהפתרון כאן?
איך נפגשים? איך אנשים מרמת השרון פותחים את
הלב? כי אני מבינה גם ברמת השרון זה
קצת סוגיה, יש פה מפגשים לא לא הכי נחמדים לפעמים.
בין מגזרים. אז איך איך פותחים מבואות ואיך
מדברים? קוקה צריכה שיר פתוח עם הלב פתוח

(30:05):
זה עוד מתחיל לפני המפגש זה כמה אני מוכן ללכת עם לב פתוח בעולם
בכלל ואם אני מוכן ללכת עם לב פתוח בעולם אז אני מוכן ללכת לב
פתוח בעולם למה שאני פוגש. או קיי קודם כל עם הרבה חמלה ועם
עיניים טובות אז אני חושב שזה עבודה שהיא קודם כל אישית לפני
שהיא קולקטיבית. עד כמה אני מוכן אל מול המאמין?

(30:28):
שאל מול הטעינה והכעס והפחד שנמצאשם בחוץ הדרך לרפא את זה היא בטח
לא להביא עוד מזה. אז קודם כל להסכים דו נועם זה
השלב הראשון בשבועת הרופא בשכונת דפוקרטס.
השלב הראשון הוא קודם כל לא לעשותנזק.
אחרי זה וזה דורש באמת להיות באיזה יום טוב ואיזה מלאות להגיד
כן, יש לי תפקיד כמי שמאמין. פסיכולוגיה חיובית במקומות או

(30:50):
בעור או בטוב האדם שביצר לב האדם הוא טוב בבסיס שלו, שיש נקודת אור
בכל אחד. או קיי עכשיו זה מאוד קל שפוגשים
אלישבע או קיי כי אלישבע מביאה אתהאור שלה בעיניים והיא כבר יש להם
מחלה של אהבה. אז במקומות האלה מאוד מאוד קל,
אבל השאלה מה קורה עם מישהי שכרגעמגדף והוא כרגע שטוף שנאה.

(31:12):
איך אני מצליח במקום הזה? קודם כל להביא חמלה במקום הזה
ולפגוש את המקום הזה בתוכי. כי אם אני פוגש את זה בתודעה.
וזה עוד איזה אמונה מעולם הרוח שמציאות היא השתקפות של תודעה שאם
כרגע אני פוגש מישהו זועם מולי הזעם הזה הוא גם קיים בתוכי, וכדי
שאני אוכל לפגוש אותו אני צריך לעשות שלום עם המקומות שעדיין
שונאים וכואבים וזומים בתוכי ולהיות עם חמלה לפני שהדבר הזה

(31:37):
דורש. לדעתי סקרנות הוא קודם כל דורש
חמלה, להבין ששנאה היא פצע של כאב.
כן, כן. מישהו שכואב וכרגע בחיווט שלו
בהיסטוריה שלו, הדרך שלו להגן על חייו, על ביתו, על הזהות שלו, היא
בין לתקוף. נכון נכון אז זה.

(31:59):
עוד שאלה קודם כל אם אתה רוצה גם כל אחד יכול לשבת עם עצמו ולשאול
מה מפחיד אותי ולמה? למה אני מרגיש מאויים?
האם הבן אדם נגזר הזה באמת מאיים עליי?
האם אני, אתה תבוא ללילי ובאמת תרגמו אותך באבנים?
היום אני יודע שאני אבוא לכל מקוםמכפר פלסטיני, אפילו אני קצין

(32:19):
ואגיד עד אז אבל לא נכנס למקום הזה שאני אפגוש שם אנשים.
יש שמה יהיה את היכולת בתנאים מסוימים לפגוש שם כאב ולדבר.
הבעיה היא איך אנחנו אצלי, איך אנחנו מתרגמים את הדבר הזה כשאני
מסתכל על עדיין הפוליטיקאים, רק גם מעבר למה שקורה בתקשורת ואני
חושב שיש בעיה בייצוג של מי שנמצאשם למעלה ואיך מחליפים את השיטה.

(32:43):
כלומר המקום שבו ברור לי שהשינוי יבוא מלמטה.
שהוא לא יבוא מלמעלה, לא משנה איזו ממשלה תהיה פה בבחירות
הבאות, ולא יודע אם אני צודק, אבלבטח עדיף לי להחזיק תקווה מאשר
להחזיק את היאוש. כן מה היית מקווה שהמאזינים יקחו
מהשיחה הזאת של החיים שלהן? להבין שאין ממה לפחד הפחד זה המלך

(33:05):
החשוך הזה שבא ולוחש בלילה ויוצר פייר פליי, יש אויבים מבחוץ בסדר
כאילו צריך יש יש דבר אמיתי שכן צריך להילחם נגדדו אבל בתוכנו.
אין שום דבר שבאמת מאיים. תחזיר אותי רגע לפרשת השבוע
שהתחלת לספר שיעקב שם במאבק עם המלאך איך משם את קושרת את החוט

(33:27):
למסר. שבסופו של דבר המאבק הזה של יעקב
עם המלאך. גם שא לשלם.
נכון. זה מאבק ארוך כזה.
כן, כל הלילה כן עד עלות השחר כן.ואז הוא מכריע את המלאך בסוף
המאבק. אבל תוך כדי המאבק הזה אני כאילו
מתארת איזשהו מישהו שמתהפך במיטה כל הלילה.

(33:49):
עם עם מחשבות ודברים שמטרידים אותו כאילו נאבק נכון לכולנו.
בדרך לפגוש שוב בטיסה נכון הוא חוזר.
כאילו את האח שהוא גזל ממנו את טוב זה את יודעת יותר טוב זה.
גם סיפור מאוד. ואז האירוע הזה קורה, המאבק
הפנימי עם השנאה הפנימית הזאת קורה רגע לפני שאני פוגש את האח

(34:12):
שלו, ואז בסוף במפגש שלהם, משהו פחות ממנו לא קורה.
אח שלו לא בא להרוג אותו, אלא איןלהם מתחבקים בסוף וקורה שמה איזה
חיבור, חיבור בין אחים. ואז כל אחד נפרדים.
זאת שאלה באמת אם היה באמת חיבור או זאת שאלה זה גם זה.
זה גם משהו. דיון מאוד מעניין לכשעצמו, אבל

(34:33):
אני כאילו מדמיינת בעצם את אני אחזור למאבק של המלאך.
כולנו עברנו מאבק כל הלילה עם איזה שהוא מלאך.
כן, שכאילו הלילות האלה שקשה להירדם והמחשבות מטרידות ואתה עם
כאב והתקווה היא שבעלות השחר אנחנו יוצאים עם תובנות ועם שם
חדש. יעקב בעצם יוצא עם איזה זהות חדשה

(34:55):
ישראל שהוא זוכה אחר כך. אגב, עם עוד כמה פרשות.
בישראל זה קו אמצעי. שאר הראל זה שם.
קיסרית עם אלוקים ואדם יש איזה אנחנו במאבק עם הרעיון האלוהי עם
עצמנו אחד עם השני זה בסדר גמור, זה חלק מהזהות שלנו.

(35:19):
צריך לאפשר לא לפחד גם מהמאבק, לאלפחד מההתמודדות.
זה שיש לנו חיבור מהמם, זה בעצם לא סותר גם התמודדויות, והיו לנו
בעצם דברים לא פשוטים שהתכתבנו אליהם.
אבל מתוך מה שבאמת הקשר מיוחד איתך בגלל שאני יודעת שאני יכולה
לשאול כל דבר אני יכולה להביא כל דבר על שולחן ואתה לא מאויים גם

(35:40):
אם זה גם אתה צריך לשבת עם זה רגע, אתה תביא לי תשובה אמיתית
מהלב. ובפריפרזה תמיד הכי חשוך לפני
עלות השחר כמו שאומר שלום חנוך. כתבתי שיר וככה שלחתי אותו אז
וחשבנו שזה יהיה נחמד שתשתפי אותוגם רכב שהיא גם כותבת שלי 7 כותבת

(36:01):
שירים וגם עכשיו היא מתחילה ללמודלשיר את השירים שלה ומי יודע איך
אולי עוד נשמע עליהם גם על במות. אולי תיגעו בגלגלצ יום אחד.
אבל זה גם מעניין כי למה הלכתי לרימון?
לא יודעת הייתה איזה אינטואיציה לפני כמה חודשים שהלכתי איתה מתוך
חיבור. חיבור לגוף ולרגש ואין לי מושג

(36:22):
איפה זה יקח אותי. זה לא שכל החיים שלי חלמתי להיות
זמרת. אבל הרגשתי שיש פה.
יש כאן אור. יש כאן מקום שבסוף הוא כן יהיה
חלק מהחיים שלי, אבל אין לי מושג וזה נורא.
זה ממלא אותי באנרגיה ובחיות, כי כאילו אני אני בהרפתקאה החיים היו
הרפתקאה ואין לי מושג איך הנקודותהתחברו.

(36:42):
ברור לי שהם התחברו באיזשהו מקום,אבל.
אבל אני אני שם. את יכולה להקשיב לסימנים שבדרך,
כלומר יש משהו מבינה שיש איזה גם קול נשמתי שמוביל אותך ואת מוכנה
ללכת אחריו. וגם זה סוג של אומץ.
כן כן, אתה חושבת שזה מתחת? לסימני.
תנועה שלי במקומות שאני לומד להקשיב קצת, לזנוח את הראש ואת

(37:06):
ההיגיון ולהקשיב לכל מיני סימנים של הדרך שאוטו בסיפור שלי יש להם
איזה בקשה נשמתית שרוצה לשם אני ממש לומד לייספרי גייד הום לתת
לקולות האלה מקום ואפילו אמון ואמונה ללכת אחריהם מבלי זה ידיעה
ואפילו זה כנגד היגיון. וככל שעושים את זה ורואים את

(37:29):
היופי ואת. כן, ושדברים נפתחים גם אתה.
לא יודע מה יוביל למה אין לך מושגאיך הדברים יפתחו כאילו אופן.
שחזרתי מהמסע הזה הדוק, חזרתי הדוק בכך שנתתי באמת בהרבה מאוד
חלקים במסע הזה לדרך להוביל אותי לכל מיני אינטואיציות, לכל מיני

(37:51):
קריאות נשמתיות, כי כל אחד יקרא לזה.
ובאמת זה הוביל אותי למקומות שהם היו באמת ניסים מבחינתי.
עכשיו אני לא יודע מה היה קורה ברודנוט טייקון ומה היה קורה אם
הייתי אומר, אבל זה לא משנה כי הגעתי לשם.
מקומות שקרו שם, דברים שהיו גם בשירות האושר אבל גם בשירות
ההתפתחות העמוקה שלי. מדהים אז זה קריית כיוון לכולם אז

(38:13):
נקרא אני רק אקדים. ואני אגיד עשיר מתוך השראה קיבלתי
השראה משיחה שהעבירו אצלנו ביישובהשבוע ההורים של תפארת לפידות
שנרצחה בנובה, שהייתה נשמה מטורפת, מיוחדת אז.
הם באו ודיברו על מי שהיא הייתה והקשר שלהם איתה הם הציבור הדתי

(38:33):
והיא עברה מסע לא פשוט. שלה והם דיברו על המקום הזה של
השאיפה שהייתה לה שאיפה מאוד מאודגדולה כמיהה לאלוקות ומצד שני
לחיות והיא לא הייתה. היא לא ידעה איך היא בעצם משלבת
את שתי הדברים האלה. איך אני חיה את עצמי, ואם לא הכוח
חופשייה בעצם, ואם בתוך מסגרת כביכול מתוך עבודת אלוקים, מתוך

(38:59):
שמירת שבת, איך אני לא מרגישה שאני מקטינה את עצמי?
איך אני שומרת את עצמי גדולה. ומיוחדת ומאירה, אבל עדיין.
זה מעניין, זה מקום שזה נראה לי עבודת חיים לברר את.
המקום. אלוקים הדבקת בי תווים ואותיות

(39:21):
תגים ותהיות. אך נשמה שנתת בי חופשייה היא לעוף
בין מחוזות לטייל בין חלומות איפהעובר הקו ואיפה עובר הריבוע?
האם באמת כל כך מורכב הוא בעצם גןהעדן שלי בשינוע בין קודש לחופש?

(39:41):
איך זה מסתדר? איך רוקדים ושרים ומכילים מרחבים
של נצח בעבודה של שעה זאת השאלה הגדולה ואולי אין כאן סתירה.
דרשתי קרבתך ואתה דורש קרבתי לוחשלי צמא עצמך צאי אני איתך ואת

(40:04):
איתי. יש במסירות גדולה שהסאני כרצונו.
עשית רצוני עמוק כרצונך. איפה עובר הקו ואיפה עובר הריבוע?
האם באמת כל כך מורכב בעצם גן העדן שלי בשינוע?

(40:24):
וואו ממש אפשר לסכם. את כל השיחה דרך השיר הזה והיכולת
לצאת מעצמך מהקו ומהריבוע זה משהוגדול ומחובר ואני חושב שבכל
הדתות, האמונות הרוכוניות הבנה שיש משהו שהוא גדול מאיתנו, ששמה
הכל מחובר וביכולת שלנו לחזור לתוך הסלפינג לתוך המסגרות לתוך

(40:44):
הקווים נאבד שם משהו ואני חושב שגם כמו שאני תופס אותך עליו וגם
החיבור שלנו. יש איזה יכולת והסכמה לצאת מהקוו
ולפגוש משהו שהוא גדול יותר. וכן בתוכו.
ועל המסגרות והקווים והריבועים לראות את האור שגם שם בעצם השביל

(41:05):
הזה של העור. אהבתי את הריס ווגדיו זה בדיוק
זה. וככה זה מסתין אני רואה את
העיניים. המבריקות שלך מהתרגשות.
ותודה לך על המיקרו ועל המאקרו ועל החיבור בינינו.
ומי הודעה לאן זה עוד יוביל? ואני מקווה אחר מאזינים שאתם.
תיקחו משהו מהאמונה ומהכח שיש בחיבור הזה, כי הריפוי הזה הוא כל

(41:28):
כך, כל כך נדרש במחוזנו, אז תהיו אמיצים לצאת ולפגוש לבבות יש שם
לבבות פתוחים ואני אשמח אני אגיד מי.
שרוצה לשאול שאלה אני מאוד מאוד אוהבת שאלות.
אני מאוד סקרנית לגבי באמת התהיותשל אנשים והמקומות שהם מגיעים
ממנו. והשאלות והסקרנות שלהם, אז תשאלו

(41:51):
בשמחה. בכיף אז אלישבע בלום בפייסבוק.
ועבר לזה אפשר למצוא אותך פייסבוקבפייסבוק.
מעולה תודה לכם המאזינים ומצאתם ערך בפרק מוזמנים להפיץ אותו
הלאה. ניפגש בפרק הבא.
תודה.