June 10, 2021 • 26 mins
הפרק האחרון שלנו בעונה הראשונה של פודקאסט אי״ב מוקדש לנושא ״השראה״. השראה היא כל כך הרבה דברים, היא אישית אבל גם יכולה להיות גלובלית, היא נסתרת אבל לגמרי יכולה להיות לעיני כל והיא בעיקר מספקת סיפורים מוצלחים. מזמינות אתכם.ן לשים אוזניות , לקבל השראה ואפילו לבקר לרגע בזוהר הצפוני.
הפודקאסט של אי"ב: פרק חמישי - השראה
- 1:02 מערכה ראשונה - גיבורי תיאטרון. אורלי רביניאן מספרת על לי ברואר.
- 11:02 מערכה שניה - אל הזוהר הצפוני ובחזרה. שרון גבריאלוב.
- 13:59 מערכה שלישית - מגדלור. אודי בן סעדיה משוחח עם ארי טפרברג.
- 25:21 אפילוג - שאלנו יוצרות ויוצרים חברות וחברי אי"ב: מה נותן/נתן לכם השראה?
-----
הפרק תורגם לשפת הסימנים וניתן לצפות בו בערוץ היוטוב של אי״ב
עריכת סאונד ומוסיקה מקורית - דניאל שמר תרגום לשפת הסימנים - תומיליו מינץ עריכת ווידאו ליוטוב - תום וליניץ תמלול וכתוביות – עתליה זהבי הפקה בפועל - דניאל כהן-לוי ושרון גבריאלוב קריינית - ענת רדנאי
אי״ב ברשת:
Mark as Played
Transcript
Episode Transcript
Available transcripts are automatically generated. Complete accuracy is not guaranteed.
(00:06):
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק החמישי.
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות
נדבר על הצלחות, על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית
(00:30):
לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.
אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר (00:41):
הפרקים הראשונים - מוקלטים בתקופת הקורונה.
זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא השראה.
(01:02):
מערכה ראשונה - גיבורי תיאטרון. אורלי רביניאן מספרת על לי ברואר.
ב- 29 לדצמבר 2020 שלחתי מייל שנה טובה ללי ברואר ומוד מיטשל. מוד ולי היו שותפים לחיים וליצירה.
כמה חודשים קודם לכן מצאתי את התוכניה של ההפקה המיתולוגית שלהם "דולהאוס" (בית-בובות) של ״מאבו מיינס״, שראיתי ב-2006 בפסטיבל ישראל.
(01:26):
בעיבוד שהם יצרו יחד לקלאסיקה של איבסן, הנשים על הבמה היו רגילות - בגודל ממוצע, והגברים - נמוכי-קומה (״גמדים״, בשפה לא תקינה-פוליטית).
התפאורה על הבמה היתה ממוזערת, כמו בבית בובות, כך שהתאימה למימדי הגברים, והמחישה בכל רגע ורגע שהעולם נוצר למענם ולרווחתם.
הנשים הענקיות התכופפו, ירדו על הברכיים, הדקיקו את קולן, עשו הכל על מנת להקטין את הנוכחות שלהן ולהתאים את עצמן לעולם הגברי.
(01:55):
נורה, שגילמה מוד, עברה לנגד עינינו מסע אבולוציוני מהפנט - היא התחילה כבובה מצועצעת, והתפרקה, חלק אחרי חלק, במלאכת מחשבת מרהיבה של עבודת קול וגוף.
עד שברגע השיא בהצגה היא נחלצה מהמחוך ומהפיאה הבלונדינית ועמדה עירומה וקרחת כמו תינוקת שרק נולדה.
(02:16):
מקולפת מכל התפקידים המסורתיים ומוכנה לצאת אל העולם. זה היה אימאג׳ בלתי-נשכח של כוח עצום ופגיעות אינסופית, בו בזמן.
הבמה כולה הפכה אז למעין תיאטרון מהמאה ה-19 ובכל תא הופיעו זוגות-זוגות של בובות.
גברים ונשים, שמאדוות ההתפרקות של נורה, החלו להתעמת זו עם זה. נורות וטורוולדים צפו בעצמם, ואנחנו צפינו בהם, צופים ומשתנים.
(02:43):
התמונה האחרונה בהצגה היתה של בתה של נורה, עדיין בבית הבובות, רוכבת על סוס הצעצוע שלה.
כי הסיפור לא באמת נגמר לפני 150 שנה באותה טריקת דלת מהדהדת...
בשבילי כבמאית צעירה, ״דולהאוס״ היתה חוויה משנת חיים. באותו ערב בירושלים נכנסתי להצגה הזו ויצאתי ממנה מישהי אחרת.
(03:04):
זה היה תיאטרון מהחלומות. עד שראיתי את העבודה הזו של ״מאבו מיינז״ בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות תיאטרון כזה.
במייל ההוא ששלחתי בסוף דצמבר הוספתי תמונה של התוכניה הדהוייה בת ה-15 שנים.
ושיתפתי את לי ומוד שלאחרונה יצא לי ללמד על ״דולהאוס״ כאבן-דרך תיאטרונית בחממת אי״ב לבמאיות חרדיות.
(03:25):
הסדנא שבחרתי להעביר להן היתה על דימוי בימתי וההפקה הזו היא באמת בית ספר לדימויים.
איחלתי ללי ולמוד 2021 טובה יותר ולחצתי "send" (שליחה) . בדרך כלל הם עונים מהר. כמה ימים אח״כ פוסט בפייסבוק סיפר שבאותו בוקר לי הלך לעולמו.
את סיפור ההשראה שלי אני רוצה להקדיש למורשת המופלאה של לי ברואר - גיבור תיאטרון.
(03:48):
לי ברואר היה במאי פורץ דרך בסצינה העצמאית והאקספרימנטלית. הוא היה ממקימיי ״מאבו מיינז״ בשנת 1970
עם קבוצת אמניות ואמנים שכללה בין השאר את המלחין פיליפ גלאס, והשחקנית רות מליצ'ק, שאז היתה גם זוגתו.
רות ולי חיו ויצרו כמה שנים באירופה. הם העלו בקט בפאריז (וקיבלו את ברכתו של המחזאי על העבודה שלהם)
(04:11):
בילו זמן משמעותי במחיצת ״הברלינר אנסמבל״. לי יספר כעבור שנים ששם הוא למד הכי הרבה. ומשם המשיכו לפולין לעבוד עם גרוטובסקי.
בראיון הזה מהניינטיז לי מתאר את ההשראה שהם קיבלו מהפעולה של הקבוצה בפולין.
(קולו של ברואר:) ״זה היה מעורר תדהמה לחשוב שקבוצת האמנים הקטנה הזו שתקועה במרתף בורוצלב (הפכה להיות כ״כ משמעותית...).
(04:34):
ואנחנו חשבנו איזה רעיון מדהים זה - שארבעה או חמישה אנשים, אם הם ממש מתמסרים ומקדישים את חייהם לעשיה שלהם - יכולים להשאיר חותם.
שקבוצה יכולה למצוא לה דרך ליצור אמירה של ממש בעולם הקפיטליסטי המורכב והמשוגע הזה״
אפשר להגיד שלי ברואר כבמאי התמחה בעיבודים קיצוניים שהמציאו את הקלאסיקות מחדש. הפרשנות שלו היתה פוליטית
(05:01):
,חושפת ומשרטטת דינמיקות של כוח, תעמולה, שליטה, ומאפשרת לקהל כבר בתמונת הפתיחה לקפוץ קפיצת ראש הישר אל התהומות שבטקסט.
וזאת היתה בדר״כ גם פרשנות עוצרת-נשימה ברמה הויזואלית. הוא הרבה לערבב מסורות תיאטרוניות שונות.
הוא הושפע מקומיקס, משחקי וידאו, מאופרה, מבובנאות. הוא היה בין הראשונים שהשתמש במצלמות והקרנות על הבמה.
(05:25):
וגם בלי מצלמות, תפיסת החלל שלו היתה מרובת נקודות מבט.ב-״האבודים״, למשל הוא צמצם את הבמה לספוט אחד המכוון על מעין-מקט על הרצפה.
השחקן סיפר את סיפורם של התושבים-המדוכאים של בקט באמצעות בובות קטנטנות בגובה סנטימטר.
תחילה מעמדת המספר הכל-יכול, שמחזיק בכף יד אחת ערימה של תושבים, ומאיזשהו רגע מנקודת המבט של התושבים.
(05:50):
כשהוא פושט את בגדיו ונהפך לאחד מהם.
הקהל שקיבל משקפות בכניסה לאולם היה חופשי לבחור את נקודת מבטו (05:52):
קלוז-אפ על הבובות עצמן, או תמונת החלל כולו.
ההצגה הזו גרפה את פרס ״האובי״ הראשון של הלהקה.
הלהיט של לי ברואר והמופע היחיד שכתב וביים בברודווי היה העיבוד שלו לסופוקלס -"הבשורה בקולונוס".
מורגן פרימן הצעיר כיכב בגרסא המקורית, וברואר עיבד את הטרגדיה כמחזמר למקהלת כנסיה אפרו-אמריקאית.
(06:21):
גם ההפקה הזו קטפה אינספור פרסים, היתה מועמדת לפוליצר, והמשיכה להציג עד לאחרונה לפני כשנתיים כשברואר ביים אותה לתיאטרון שב-״סנטרל פארק״.
והיה גם העיבוד לטנסי וויליאמס ב"לה קומדי פרנסיז" - העבודה האחרונה שלו.
ברואר היה הבמאי הלא-אירופי הראשון שהציג שם בחלל המרכזי. אבל אל תטעו.
(06:42):
לי ברואר היה קודם כל איש פרינג׳. לצד ההצלחות הוא לא הפסיק להעלות יצירה מקורית, ניסויית, אבסטרקטית. שירת-פרפורמנס, הוא קרא לה.
הוא סירב להיות מועמד לפרס הטוני על ״הבשורה״. לקח לו שנים להגיע לאסוף את אות מסדר הכבוד היוקרתי שקיבל בצרפת.
עד ששר התרבות הצרפתי הביא לו אותו בעצמו.
(07:03):
היצירות שלו אמנם קטפו כל פרס אפשרי, אבל עולם התיאטרון העצמאי והניסיוני היה הבית האמיתי שלו - תיאטראות קטנים, מפגשים אנושיים.
אנחנו חיים בתקופה, עכשיו, במשבר הקורונה, שנדמה שהמרחקים בקהילת התיאטרון כמו הצטמצמו.
גם נפילי תיאטרון מדברים קרוב ואינטימי על מה שעובר עליהם מול ההשלכות של המגיפה, וכולם נפגשים בסוף בזום.אבל לי ברואר ומוד מיטשל היו כאלה עוד לפני המשבר.
(07:33):
כשההודעה על לכתו של לי יצאה, הפיד בפייסבוק התמלא בפוסטים של אמניות ואמני תיאטרון, מכמה דורות שונים, שברואר היווה מנטור עבורם.
הרבה במאיות ובמאים גדולים לא חושבים במושגים של חונכות. לי היה אחד שעשה את זה הרבה.
ב- 2015 הוזמנתי להשתתף בסימפוזיון של קבוצת לה מאמא בצפון איטליה.
(07:54):
זה רזידנסי לבימוי שלהשתתף בו עולה לא מעט, אז ישבתי וחיכיתי כמובן לתשובות מהפיס.
עד שקיבלתי תשובה, חיובית לשמחתי, סימפוזיון 2015 כבר עבר-חלף לו.
אבל למרבה המזל גיליתי שנשאר מקום בסימפוזיון 2016, ושלי ברואר ומוד מיטשל -
אלה שעשור קודם עם ״דולהאוס״ הגדירו עבורי מחדש את כל מה שידעתי על תיאטרון - הם יהיו המנטורים.
(08:20):
לה מאמא היה סוג של בית עבור לי.
שם למעשה ״מאבו מיינס״ התחילו בשנים הראשונות, ולסימפוזיון באומבריה מוד ולי הגיעו גם כדי לפתח את ההצגה הבאה של ״מאבו״.
זה היה כבוד וזכות לצפות בהם עובדים. ללמוד מהם על הבונראקו, תיאטרון בובות יפני, שברואר הרבה להשתמש בו.
(08:40):
לקבל מהם מנטורינג על הקונספט שלי להצגה ״פרהסיה״ שאז עוד היתה רק בפיתוח.
או לשבת באולם, לבד, אחרי שכולם כבר יצאו, ולהמשיך לדבר ולדבר על העבודה שהעלתי שם במהלך הרזידנסי.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורי היה ממש ביום האחרון, כמעט ברגע האחרון. לי לקח אותי הצידה ועודד אותי להתחייב לויז׳נים שלי.
(09:05):
להתחייב ליצירה עצמאית. זה היה לו חשוב ודחוף, כמו שותף מלא ליצירה.
הרגע הזה, ההתחייבות הזו, הוותה מנוע, דלק ובערה, לכמה שנים במהלכן יצרתי את הטרילוגיה פוסט-הום.
לי דיבר איתנו על הסכנה שבלהיות אמניות ואמנים שאפשר לקנות.
הוא ומוד הקדישו את כל המשאבים שלהם - פיזיים, רגשיים וכלכליים - לתיאטרון שהם האמינו שהם צריכים לעשות.
(09:32):
למרות שלי היה אחד מאמני התיאטרון החשובים באמריקה, הוא תמיד חי בעוני והם דיברו על זה בפתיחות.
אני זוכרת שמוד חלקה באחת השיחות שלנו שלקראת העבודה הקרובה שלהם בפריז הם עדיין נאבקים על תקציבים.
כי זה מאבק לעשות תיאטרון עצמאי, משמעותי ובלתי מתפשר. גם ל-״מאבו מיינס״, גם כשאתה לי ברואר.
הפינה הזו גרמה לחשוב על רגעי החסד האלה של עולם התיאטרון (09:53):
כשאנחנו נתקלים פתאום ביוצרת או יוצר, שמעוררים בנו השראה אמיתית.
שהמפגש איתם משנה אותנו. כולנו זקוקות וזקוקים לגיבורות וגיבורי התיאטרון האלה. כמושא להזדהות, לשייכות.
בזכות ההִשתַקפוּת בהם אנחנו מוצאים את עצמנו. עבורי לי ברואר היה גיבור תיאטרון שכזה.
(10:19):
בזמן שכתבתי את המילים האלה מוד ענתה לי המייל. היא סיפרה שללי היה אירוע מוחי לפני שנתיים שהכניס את החיים שלו למצב סיכון תמידי.
ועדיין, הוא המשיך ליצור ולעבוד. עד שבועיים לפני המוות שלו, הוא עבד על טקסט חדש.
(קולו של לי ברואר:) ״ישנם אמנים שיש להם מזל עצום להמשיך ולגדול עד שהם מתים.
(10:40):
אני אהיה שמח כל עוד אני מצליח לשמור על 'השפיץ' שלי, וזה בסך הכל בידי האלוהים עד מתי אתה מצליח לשמור על 'השפיץ' שלך״.
(מוזיקה ומחיאות כפיים)
אם בא לכם כנסו לכמה מהלינקים בעמוד של הפרק הזה ותוכלו ללמוד עוד על התיאטרון שלי ברואר עשה פה.
אני הייתי אורלי רביניאן. תודה רבה שהאזנתם.
(11:01):
מערכה שניה - אל הזוהר הצפוני ובחזרה. שרון גבריאלוב.
אני מנסה לחשוב מה יש לי לומר על השראה ומיד קולות פנימיים שולחים לכיווני חיצי ביקורת של ״די נו הנה את מתחילה להתפלסף״
״הופה הנה יוצאת הפלצנית שבך״ ו״יש לך את זה ביותר מתנשא?״. ואפילו לא התחלתי בכלל. איך מדברים על השראה?
(11:25):
טוב, קודם כל בואו נסכים שזה מאוד אישי ומאוד סובייקטיבי, כן?
כולנו סופגים השראות מגורמים שונים ולכל אחד יש את הטריגר שלו או שלה שמפעיל את "כפתור ההשראה".
והכפתור הזה -לפעמים פותח מגירות ולפעמים פותח דלתות שמאחוריהן ים של רעיונות בכל מיני צורות, טקסטורות ומרקמים. השראה.
(11:48):
אז הנה סיפור ההשראה שלי. פעם נסעתי לדבר על העבודה שלי באיזו עיירה פינתית בנורבגיה.
בלי קשר לנסיעה, ידעתי שבשנה הקרובה, ארצה ליצור הפקה חדשה.
הצגת ילדים, ובמקרה של העיסוק שלי (12:01):
הצגת ילדים רגישה וחושית עבור ילדים על הספקטרום ומגוון נוירולוגי.
חלף לו שבוע מדהים שידעתי שהולך להסתיים בדרך מאוד ארוכה הביתה, ממש כמו שהייתה הדרך לשם.
אתם מבינים, כדי להגיע לעיירה הפינתית הזאת בנורבגיה, הייתי צריכה לטוס לליטא, משם לטוס לאוסלו ומשם לקחת עוד טיסה פנימית של המטוס הכי קטן ומלחיץ בעולם.
(12:28):
אשכרה מטוס שמה שמטיס אותו זה הפרופלור שלו ולא המנוע לנחות ליד העיירה הפינתית ומשם לקחת אוטובוס, מהסוג של האוטובוסים שמגיע שלוש פעמים ביום.
ידעתי שעכשיו צריך לחזור את כל זה בתוספת צ׳ופר קטן- המתנה של שש שעות בנמל התעופה באוסלו. שש שעות.
(12:53):
באורך פלא, גיליתי שחבר טוב שלי, ג׳ונתן מניו יורק, שהיה גם הוא בפסטיבל שהתארחתי בו, הולך גם הוא לבלות שש שעות המתנה בנמל התעופה.
וכך, מאושרים מהידיעה המנחמת הזאת שנוכל להעביר ביחד את הזמן, נפגשנו באוסלו.
השעתיים הראשונות עברו עלינו בעיקר בלהכיר את המרחב החדש, סימנו לנו את כל המקומות בהם נאכל גם ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב.
(13:17):
בדקנו כל חנות ועברנו על כל המוצרים הנורדיים שמקיפים אתכם מכל מקום מהרגע שאתם מגיעים לנורבגיה.
איילים, טרולים, טבע מטורף והרבה הרבה הרבה תמונות של הזוהר הצפוני.
הזוהר הצפוני. חלום חיי. כלומר, לא באמת ידעתי שזה חלום חיי לראות אותו, עד אותו שבוע בפסטיבל הזה בנורבגיה שבו דיברו עליו כל כך הרבה.
(13:41):
תיארו אותו בכל דרך אפשרית, סיפרו עליו, ואולי, אני חושדת, בדרך מסתורית, שתלו לי למוח את הידיעה שאני חייבת לראות אותו.
וזה אומר לחזור שוב לנורבגיה. כשסיימנו לחקור את נמל התעופה, התיישבנו לדבר.
חשבתי לנצל את הזמן לשתף את ג׳ונתן במחשבה שלי על הצגה חדשה, זאת שסיפרתי לכם עליה.
(14:05):
ג׳ונתן התלהב והציע שנתחיל להריץ רעיונות. אולי האיילים שהציצו עליי מכל מקום, אולי התמונות והספרים על ההרים המושלגים
אולי הפרוות שמוכרים בכל פינה בשדה תעופה הזה, וכנראה כל אלה ביחד גרמו לי להבין- אני רוצה לעשות הצגה על הזוהר הצפוני.
כן! זה רעיון מעולה! הופ נלחץ כפתור ההשראה, נפתחו הדלתות ואני נכנסתי פנימה וצללתי למעמקים של אלמוגי רעיונות.
(14:32):
עולה חזרה ורצה בתוך שדה של עוד רעיונות וקוטפת כמה שרק יכולה.
הכל נזרק לכיוונו של ג׳ונתן שזורק אליי בחזרה שאלות ועוד רעיונות והמחברת מתמלאת פתאום בתרשימים ובפרטים ורשימות.
ואני כבר רצה קדימה, אני כבר לא שם מזמן. אני מול הקהל, מול הילדים.
יודעת מי השחקנים שאיתי, רואה את התפאורה, שומעת את הסאונד, מחזיקה ביד את הפלאייר שברור לי איך ייראה ומה ייכתב בו ואפילו איזה אימג׳ יהיה בו.
(14:56):
עורכת רשימות בראש עם מי לדבר, מה יהיה התקציב לזה, "ברור שיסמין תעצב תלבושות".
"יו איזה כיף" "זה לא עוצר אמאל׳ה, מה קורה פה? אני לא מספיקה לרשום הכל".
״מה? אתה הולך? כבר עלייה למטוס? מתי ניפגש שוב? טוב אני אתקשר ברגע שאגיע לארץ״. השראה הג׳ונתן הזה, תאמינו לי.
חזרתי הביתה עם מטען עודף גדול של רעיונות ויצאתי מיד, מישראל, למסע אל הזוהר הצפוני.
(15:23):
וההצגה? נוצרה אחרי הריון יצירתי מורכב שכלל מגיפה עולמית וכל התפאורה היפה, התלבושות, התאורה והשחקנים מחכים במחסן.
חוץ מהשחקנים כמובן, הם מחכים בבית. עד שיוכלו להפציע במלוא זוהרם מול קהל.
בינתיים, אותה השראה מאז חיה בתוכי ומחזיקה אותי, מחכה כמוני לרגע בו אכיר אותה לעולם כולו. ומי יודע? אולי גם נופיע בנורבגיה...
(15:52):
(מוזיקה)
מערכה שלישית - מגדלור. אודי בן סעדיה משוחח עם ארי טפרברג.
"כל השואף ולא מרפה - אותו נוכל לגאול", כתב פעם המשורר גתה, והסופר יעקב שבתאי שם את זה כציטוט בתחילת הספר שלו "הדוד פרץ ממריא".
(16:17):
ונתן לנו דוגמה איך סופר גדול כמו שבתאי עדיין יכול לקחת ציטוט של משורר גדול כמו גתה ולהשתמש בו כמו מגדלור וכמו מקור של השראה.
ועל זה אנחנו בדיוק נדבר היום. לי קוראים אודי בן סעדיה, ואני מחזאי ובמאי. ואיתי באולפן ארי טפרברג. שלום.
(16:41):
-אהלן. -אז קודם כל לטובת המאזינים שלא מכירים, בוא תגיד כמה מילים על עצמך בכל זאת שנכיר.
אז אני ארי, אני יוצר עצמאי, רב תחומי בתחום הפרפורמנס נקרא לזה. אני גם מביים אופרות, אני גם רוקד, אני גם נגן כינור בעברי.
(17:03):
העשייה שלי היא בין תחומית ורב תחומית במהותה. -אז זהו, אז הבנתי משיחה מקדימה שהכל התחיל בירושלים בנגינה על כינור.
-נכון. זה, בוא נקרא לזה הדבר האומנותי הפרקטי הראשון שעשיתי. התחלתי מתוך המוזיקה ואני חושב שזה תמיד משהו נורא מהותי בשבילי.
(17:24):
לעבוד דרך האוזן. וגם משהו בחיבור בין הגוף לסאונד נזרע שם. -אתה מרגיש, תמיד מסקרן אותי שם, המיומנות הזאת, או השעות שבילית בנגינה-
הוסיפו איזושהי מערכת של רגישויות איזה סנסורים שקולטים אחרת את העולם? -השתמשת במילה מיומנות שבשבילי היא כן מאוד מהותית.
(17:49):
בגלל שמה שלא יהיה שאני אעשה היום, העבודות שלי הן תמיד כמו לפתח איזה תחביר חדש. כל עבודה אני תמיד אנסה לפתח מיומנות בתוך העולם החדש הזה.אז הפרקטיקה של רכישת מיומנות באופן סיזיפי ויומיומי היא... -הולכת לשם. לשיעורים המפרכים, הסיזיפיים. -בבית הקרן, כן, כן. -בכינור.
(18:11):
-אז דיברנו גם בשיחה מקדימה, וסיפרתי לך שאני תמיד מתחיל, היות ואני יוצר תמיד מתוך טקסטים, אני ממש עומד ליד מדף הספרים בבית שלי,
פעם אחרונה זה היה עם סיפור של יהושוע קנז, שהפכתי אותו להצגה בשם "שמע". ואחר סיפור של ישעיהו קורן שהפך להצגה בשם "סדום".
(18:34):
מאיפה אתה מתחיל? מאיפה? -אולי... באמת אני מנסה לחשוב על זה, אולי מדף הספרים הזה הוא העולם כולו. אני מנסה...
אפשר לומר שהתרגול הוא איך להיות כל הזמן קשוב ודרוך ועם האנטנות פתוחות, כדי לראות מאיפה יגיע הדבר הבא.
בגלל שזה לא חייב להיות טקסט בשבילי זה גם יכול להיות סיפור חיים של מישהו, או צליל, או חומר, או חפץ, או רעיון, או אבחנה כלשהי, תובנה.
(19:06):
אז אני כל הזמן באיזה ציד אחר... -כל הזמן דרוך. סיפרת לי באמת עוד פעם בשיחה, אחד הדברים שמהם יצאת הוא בעצם מכתב של הלן קלר. - נכון.
-אז אתה רוצה אולי... איפה פגשת את זה קודם כל? -אז קודם כל זה באמת נשמע מאוד לא סקסי אבל זה היה בפייסבוק (צוחק). -אוקיי.
-נתקלתי באישהו מכתב מתוך אתר שיש בו הרבה מכתבים מפורסמים. -אתה אומר שבפייסבוק יש גם דברים בעלי ערך לפעמים. -כן בדיוק. פה ושם. צריך לדוג את הדברים.
(19:36):
וקראתי את המכתב הזה ונדדתי שם באתר עד שנתקלתי במכתב שלה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק. עכשיו מה שנורא מעניין בהקשר של נושא השיחה שלנו
זה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק על ביצוע שהם עשו לסימפוניה התשיעית של בטהובן. והיא ישבה עם בני משפחתה בבית ונגעה ברדיו.
-צריך להגיד שהיא חרשת ועוורת. -היא הייתה חרשת ועוורת, נכון. ומישהו הציע לה לגעת ברדיו ובעצם היא הצליחה להרגיש את הויברציות של המוזיקה.
(20:05):
והיא כותבת איך היא בעצם "שמעה" דרך תחושה. וככה היא ישבה שעה שלמה ונהנתה מהמוזיקה הנשגבת. אז אותי זה מאוד מאוד ריגש.
-זהו, אני רוצה רגע לחזור איתך לרגע הזה, אם אתה יכול לנסות לשחזר, מה הדבר הזה שפתאום מדליק אותך, שפתאום תופס אותך ואומר אני רוצה להסתער על זה?
(20:27):
-זה נורא מעניין, זה היה מאוד חד משמעי ברגע הזה. הייתי בסוף עבודה על התהליך הקודם "אני רוצה לרקוד קייט".
אתה יודע, אחד הדברים הכי דביליים זה שב"קייט" היה רדיו ישן. החפץ היחידי על הבמה. - זאת היצירה הקודמת שלך. -אחת לפני. -או.קיי.
-אז היה שם רדיו, וזה, היו חמש נשים. כבר מכתב של אישה שעוסק ברדיו ובלגעת ברדיו זה היה כאילו חיפש אותי המכתב הזה. -כן.
(20:55):
-ואני תמיד מתעסק בשפה ובאוזלת היד של השפה, וניסיון לייצר דרך אחרת לתקשר. אז פתאום הטקסט הזה של אישה שהייתה חרשת ועוורת
אבל כותבת בשפה שלא תתואר על החוויה החושית הזאת שהמוזיקה היא הופכת לחוויה פיזית זה פשוט טלטל אותי.
(21:16):
ובאמת, אפרופו נושא השיחה שלנו, היא מדברת על השפעה אומנותית. היא בעצם מדברת על הערצה שלה לסימפוניה התשיעית, ובטהובן.
-בטהובן שכתב את זה כשהוא חרש. -בדיוק. אני מושפע ממנו, מושפעת מבטהובן. -אבל אתה יודע, עולם הספרות שאני קרוב אליו, אני שומע מהרבה
(21:36):
סופרים שבזמן הכתיבה פתאום יש איזה ערות כזאת. פתאום כל מיני דברים שמתקשרים כנראה לנושא היצירה שלהם באותו רגע קוראים להם.
בטח גם חווית במקום הזה איזשהו, פתאום כל מיני דברים אחרים שמתחילים להקשר. -אז אתה יודע, זה בעצם התחלה של מסע. כי זה היה לי ברור שזה החומר.
(21:59):
אני אשאר איתו עכשיו. אני על קרקע פורייה. Stop (עצור). תורידו עוגן. ואז עברו שלוש שנים עד הבכורה של העבודה.
זאת אומרת אז מתחיל איזשהו מסע שבו האנטנות האלה נשלפות ואני אומר (22:08):
"אה, רגע, רגע שי איזה סרט שם... אני אלך לראות..."
"כן, הנה החוקר הזה הוא מעניין אני אקרא את הספר שהוא דיבר עליו", "אני אראה את ההצגה", "אה, רגע יש פה איזה שלט ברחוב"...
אני מתחיל לאסוף רמזים וחומרי השראה וזה יכול להוביל אותי לכל מיני מקומות. זאת אומרת, נוצרת כמו איזו מיתולוגיה
(22:31):
שבה יש את ה-, נגיד, פרקשניסטית, נגנית כלי הקשה חרשת סקוטית שלמדתי עליה. אז היא גם בפנתיאון של היצירה הזאת ליד הלן קלר.
וכולי וכולי. אני אוסף את הדברים האחרים שמתחברים ומייצרים פתאום כבר הגיון. -אז הלן קלר זה דוגמה אחת, יש לך עוד בארסנל, עוד דוגמה?
(22:52):
-אה, אני מאוד אוהב ממציאים, מסתבר.(צוחק) וגם באמת בדיוק נזכרתי שכשהייתי ילד אז זאת הייתה התשובה שלי לשאלה "מה תעשה כשתגדל?"
-מה, לפרק מכשירים? -רציתי להיות ממציא. דווקא לא... זה אולי יותר לחבר. רציתי להמציא מכשיר שאם מכניסים שני מפתחות מסוגים שונים יוצא מפתח
אחד שפותח את שתי הדלתות. אולי זה דימוי למשהו. לבינתחומיות. לא יודע. אז הייתה עבודה שעסקה באדיסון. -הממציא. -הממציא שהמציא את הפונוגרף.
(23:23):
-וגם את הנורה אני חושב. -כן, אני התעניינתי בפונוגרף, כי בעצם זה היה המכשיר הראשון שאפשר היה גם להקליט וגם להשמיע את מה שהקלטת.
אז זה עניין אותי. בהתחלה לא ידעתי למה. אחר הבנתי. - משם זה צמח לאיזה יצירה? -קראו לזה "מה קרה לקול שלי?" -מה קרה לקול... -כן.
-רדיו, רטט של קול. הכל מתחבר. -כן, אני שם באותם עולמות. שפה, שפה וזהות. קול וזהות. זה בעצם מתעסק בפיצול של הקול מהגוף.
(23:52):
ברגע של הפרידה שלי מהקול שלי ואיזה משבר זהות זה מביא. -יפה. אז אמרנו הלן קלר, אמרנו אדיסון, עוד דוגמה אחת שעולה לך ככה בשלוף?
-אז יש דוגמה אחת, זה מעניין, זה העבודה שהזכרתי (24:02):
"אני רוצה לרקוד קייט", היא דווקא התחילה כן ממחזה אבל כמובן לא באופן הקלאסי.
זאת אומרת החומר השראה היה פה כן טקסט דרמטי, אבל עניין אותי איך אני יכול להתייחס אליו, לא כמו אל פשוט לעלות מחזה. התחלתי לפרק אותו
ולחפש בתוכו מנגנונים פנימיים שאני יכול על בסיסם ליצור חומר בימתי חדש. וגם שם למשל זה חמש נשים, אז התעסקתי בחמישיות, ובדקתי כל מיני חמישיות במוזיקה.
(24:34):
למשל חמישיה של שוברט שמאוד השפיע עלי. או מצאתי יצירה שהיא כבר די ידועה, היא נקראת "Four Feasons Recomposed" של מקס ריכטר.
שבעצם עשה לויולדי, את מה שאני כאילו עושה לבריאן פריל. -מה שאתה עוללת. (צוחק) -כן. התבונן ביצירה פרק אותה ואז הלחין מחדש יצירה מתוך מה שנספג בו מהיצירה המקורית.
(24:58):
-אני חייב להגיד שגם השמות של היצירות שלך, אמרתי לך, "ליבי כמעט עמד מלכת", גם בתוכו כבר יש דרמה גדולה והמון תנועה. -כן.
-אז ממש עשינו ממש בקצרה טיול על פני העולם, על פנים מקורות היצירה. המון המון תודה ארי. -תודה רבה. -ושיהיה בהצלחה. -תודה.
(25:18):
(מוזיקה)
אפילוג - שאלנו יוצרות ויוצרים, חברות וחברי אי"ב (25:21):
מה נותן לכם השראה?
"שיטוט לילי ביוטיוב"
"לראות יצירות של אנשים שהרבה יותר מוכשרים,ממני שעובדים בהרבה יותר כסף ממני ובהרבה יותר זמן ממני"
"לחפש שירים של שלום חנוך שאני עוד לא מכיר, וגם של ישי לוי"
(25:42):
"סיפורים שבהם יש איזה קונפליקט מטלטל עולמות. איזה שאלה שאני חושבת שאם ישאלו אותה- דברים ישברו"
"כשאני בטבע ומתפנה מהבלי עולמי"
"ההשראה הכי טובה בשבילי זה הדד ליין!"
"יצירה שנוצרה על ידי אנשים, לטוב ולרע"
(26:04):
"כשאמת, יופי ואנושיות נפגשים"
"תכלס מי שמעוררת בי השראה זאת ענת רדנאי (מנכ"לית אי"ב)"
(מוזיקה)
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב. ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.
בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק הזה.
(26:27):
חוץ מזה, ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו! וחזרו להקשיב לפרקים הבאים.
"כן! זה רעיון מעולה!"
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק החמישי.
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות
נדבר על הצלחות, על כשלונות, נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית
(00:30):
לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.
אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר (00:41):
הפרקים הראשונים - מוקלטים בתקופת הקורונה.
זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא השראה.
(01:02):
מערכה ראשונה - גיבורי תיאטרון. אורלי רביניאן מספרת על לי ברואר.
ב- 29 לדצמבר 2020 שלחתי מייל שנה טובה ללי ברואר ומוד מיטשל. מוד ולי היו שותפים לחיים וליצירה.
כמה חודשים קודם לכן מצאתי את התוכניה של ההפקה המיתולוגית שלהם "דולהאוס" (בית-בובות) של ״מאבו מיינס״, שראיתי ב-2006 בפסטיבל ישראל.
(01:26):
בעיבוד שהם יצרו יחד לקלאסיקה של איבסן, הנשים על הבמה היו רגילות - בגודל ממוצע, והגברים - נמוכי-קומה (״גמדים״, בשפה לא תקינה-פוליטית).
התפאורה על הבמה היתה ממוזערת, כמו בבית בובות, כך שהתאימה למימדי הגברים, והמחישה בכל רגע ורגע שהעולם נוצר למענם ולרווחתם.
הנשים הענקיות התכופפו, ירדו על הברכיים, הדקיקו את קולן, עשו הכל על מנת להקטין את הנוכחות שלהן ולהתאים את עצמן לעולם הגברי.
(01:55):
נורה, שגילמה מוד, עברה לנגד עינינו מסע אבולוציוני מהפנט - היא התחילה כבובה מצועצעת, והתפרקה, חלק אחרי חלק, במלאכת מחשבת מרהיבה של עבודת קול וגוף.
עד שברגע השיא בהצגה היא נחלצה מהמחוך ומהפיאה הבלונדינית ועמדה עירומה וקרחת כמו תינוקת שרק נולדה.
(02:16):
מקולפת מכל התפקידים המסורתיים ומוכנה לצאת אל העולם. זה היה אימאג׳ בלתי-נשכח של כוח עצום ופגיעות אינסופית, בו בזמן.
הבמה כולה הפכה אז למעין תיאטרון מהמאה ה-19 ובכל תא הופיעו זוגות-זוגות של בובות.
גברים ונשים, שמאדוות ההתפרקות של נורה, החלו להתעמת זו עם זה. נורות וטורוולדים צפו בעצמם, ואנחנו צפינו בהם, צופים ומשתנים.
(02:43):
התמונה האחרונה בהצגה היתה של בתה של נורה, עדיין בבית הבובות, רוכבת על סוס הצעצוע שלה.
כי הסיפור לא באמת נגמר לפני 150 שנה באותה טריקת דלת מהדהדת...
בשבילי כבמאית צעירה, ״דולהאוס״ היתה חוויה משנת חיים. באותו ערב בירושלים נכנסתי להצגה הזו ויצאתי ממנה מישהי אחרת.
(03:04):
זה היה תיאטרון מהחלומות. עד שראיתי את העבודה הזו של ״מאבו מיינז״ בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות תיאטרון כזה.
במייל ההוא ששלחתי בסוף דצמבר הוספתי תמונה של התוכניה הדהוייה בת ה-15 שנים.
ושיתפתי את לי ומוד שלאחרונה יצא לי ללמד על ״דולהאוס״ כאבן-דרך תיאטרונית בחממת אי״ב לבמאיות חרדיות.
(03:25):
הסדנא שבחרתי להעביר להן היתה על דימוי בימתי וההפקה הזו היא באמת בית ספר לדימויים.
איחלתי ללי ולמוד 2021 טובה יותר ולחצתי "send" (שליחה) . בדרך כלל הם עונים מהר. כמה ימים אח״כ פוסט בפייסבוק סיפר שבאותו בוקר לי הלך לעולמו.
את סיפור ההשראה שלי אני רוצה להקדיש למורשת המופלאה של לי ברואר - גיבור תיאטרון.
(03:48):
לי ברואר היה במאי פורץ דרך בסצינה העצמאית והאקספרימנטלית. הוא היה ממקימיי ״מאבו מיינז״ בשנת 1970
עם קבוצת אמניות ואמנים שכללה בין השאר את המלחין פיליפ גלאס, והשחקנית רות מליצ'ק, שאז היתה גם זוגתו.
רות ולי חיו ויצרו כמה שנים באירופה. הם העלו בקט בפאריז (וקיבלו את ברכתו של המחזאי על העבודה שלהם)
(04:11):
בילו זמן משמעותי במחיצת ״הברלינר אנסמבל״. לי יספר כעבור שנים ששם הוא למד הכי הרבה. ומשם המשיכו לפולין לעבוד עם גרוטובסקי.
בראיון הזה מהניינטיז לי מתאר את ההשראה שהם קיבלו מהפעולה של הקבוצה בפולין.
(קולו של ברואר:) ״זה היה מעורר תדהמה לחשוב שקבוצת האמנים הקטנה הזו שתקועה במרתף בורוצלב (הפכה להיות כ״כ משמעותית...).
(04:34):
ואנחנו חשבנו איזה רעיון מדהים זה - שארבעה או חמישה אנשים, אם הם ממש מתמסרים ומקדישים את חייהם לעשיה שלהם - יכולים להשאיר חותם.
שקבוצה יכולה למצוא לה דרך ליצור אמירה של ממש בעולם הקפיטליסטי המורכב והמשוגע הזה״
אפשר להגיד שלי ברואר כבמאי התמחה בעיבודים קיצוניים שהמציאו את הקלאסיקות מחדש. הפרשנות שלו היתה פוליטית
(05:01):
,חושפת ומשרטטת דינמיקות של כוח, תעמולה, שליטה, ומאפשרת לקהל כבר בתמונת הפתיחה לקפוץ קפיצת ראש הישר אל התהומות שבטקסט.
וזאת היתה בדר״כ גם פרשנות עוצרת-נשימה ברמה הויזואלית. הוא הרבה לערבב מסורות תיאטרוניות שונות.
הוא הושפע מקומיקס, משחקי וידאו, מאופרה, מבובנאות. הוא היה בין הראשונים שהשתמש במצלמות והקרנות על הבמה.
(05:25):
וגם בלי מצלמות, תפיסת החלל שלו היתה מרובת נקודות מבט.ב-״האבודים״, למשל הוא צמצם את הבמה לספוט אחד המכוון על מעין-מקט על הרצפה.
השחקן סיפר את סיפורם של התושבים-המדוכאים של בקט באמצעות בובות קטנטנות בגובה סנטימטר.
תחילה מעמדת המספר הכל-יכול, שמחזיק בכף יד אחת ערימה של תושבים, ומאיזשהו רגע מנקודת המבט של התושבים.
(05:50):
כשהוא פושט את בגדיו ונהפך לאחד מהם.
הקהל שקיבל משקפות בכניסה לאולם היה חופשי לבחור את נקודת מבטו (05:52):
קלוז-אפ על הבובות עצמן, או תמונת החלל כולו.
ההצגה הזו גרפה את פרס ״האובי״ הראשון של הלהקה.
הלהיט של לי ברואר והמופע היחיד שכתב וביים בברודווי היה העיבוד שלו לסופוקלס -"הבשורה בקולונוס".
מורגן פרימן הצעיר כיכב בגרסא המקורית, וברואר עיבד את הטרגדיה כמחזמר למקהלת כנסיה אפרו-אמריקאית.
(06:21):
גם ההפקה הזו קטפה אינספור פרסים, היתה מועמדת לפוליצר, והמשיכה להציג עד לאחרונה לפני כשנתיים כשברואר ביים אותה לתיאטרון שב-״סנטרל פארק״.
והיה גם העיבוד לטנסי וויליאמס ב"לה קומדי פרנסיז" - העבודה האחרונה שלו.
ברואר היה הבמאי הלא-אירופי הראשון שהציג שם בחלל המרכזי. אבל אל תטעו.
(06:42):
לי ברואר היה קודם כל איש פרינג׳. לצד ההצלחות הוא לא הפסיק להעלות יצירה מקורית, ניסויית, אבסטרקטית. שירת-פרפורמנס, הוא קרא לה.
הוא סירב להיות מועמד לפרס הטוני על ״הבשורה״. לקח לו שנים להגיע לאסוף את אות מסדר הכבוד היוקרתי שקיבל בצרפת.
עד ששר התרבות הצרפתי הביא לו אותו בעצמו.
(07:03):
היצירות שלו אמנם קטפו כל פרס אפשרי, אבל עולם התיאטרון העצמאי והניסיוני היה הבית האמיתי שלו - תיאטראות קטנים, מפגשים אנושיים.
אנחנו חיים בתקופה, עכשיו, במשבר הקורונה, שנדמה שהמרחקים בקהילת התיאטרון כמו הצטמצמו.
גם נפילי תיאטרון מדברים קרוב ואינטימי על מה שעובר עליהם מול ההשלכות של המגיפה, וכולם נפגשים בסוף בזום.אבל לי ברואר ומוד מיטשל היו כאלה עוד לפני המשבר.
(07:33):
כשההודעה על לכתו של לי יצאה, הפיד בפייסבוק התמלא בפוסטים של אמניות ואמני תיאטרון, מכמה דורות שונים, שברואר היווה מנטור עבורם.
הרבה במאיות ובמאים גדולים לא חושבים במושגים של חונכות. לי היה אחד שעשה את זה הרבה.
ב- 2015 הוזמנתי להשתתף בסימפוזיון של קבוצת לה מאמא בצפון איטליה.
(07:54):
זה רזידנסי לבימוי שלהשתתף בו עולה לא מעט, אז ישבתי וחיכיתי כמובן לתשובות מהפיס.
עד שקיבלתי תשובה, חיובית לשמחתי, סימפוזיון 2015 כבר עבר-חלף לו.
אבל למרבה המזל גיליתי שנשאר מקום בסימפוזיון 2016, ושלי ברואר ומוד מיטשל -
אלה שעשור קודם עם ״דולהאוס״ הגדירו עבורי מחדש את כל מה שידעתי על תיאטרון - הם יהיו המנטורים.
(08:20):
לה מאמא היה סוג של בית עבור לי.
שם למעשה ״מאבו מיינס״ התחילו בשנים הראשונות, ולסימפוזיון באומבריה מוד ולי הגיעו גם כדי לפתח את ההצגה הבאה של ״מאבו״.
זה היה כבוד וזכות לצפות בהם עובדים. ללמוד מהם על הבונראקו, תיאטרון בובות יפני, שברואר הרבה להשתמש בו.
(08:40):
לקבל מהם מנטורינג על הקונספט שלי להצגה ״פרהסיה״ שאז עוד היתה רק בפיתוח.
או לשבת באולם, לבד, אחרי שכולם כבר יצאו, ולהמשיך לדבר ולדבר על העבודה שהעלתי שם במהלך הרזידנסי.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבורי היה ממש ביום האחרון, כמעט ברגע האחרון. לי לקח אותי הצידה ועודד אותי להתחייב לויז׳נים שלי.
(09:05):
להתחייב ליצירה עצמאית. זה היה לו חשוב ודחוף, כמו שותף מלא ליצירה.
הרגע הזה, ההתחייבות הזו, הוותה מנוע, דלק ובערה, לכמה שנים במהלכן יצרתי את הטרילוגיה פוסט-הום.
לי דיבר איתנו על הסכנה שבלהיות אמניות ואמנים שאפשר לקנות.
הוא ומוד הקדישו את כל המשאבים שלהם - פיזיים, רגשיים וכלכליים - לתיאטרון שהם האמינו שהם צריכים לעשות.
(09:32):
למרות שלי היה אחד מאמני התיאטרון החשובים באמריקה, הוא תמיד חי בעוני והם דיברו על זה בפתיחות.
אני זוכרת שמוד חלקה באחת השיחות שלנו שלקראת העבודה הקרובה שלהם בפריז הם עדיין נאבקים על תקציבים.
כי זה מאבק לעשות תיאטרון עצמאי, משמעותי ובלתי מתפשר. גם ל-״מאבו מיינס״, גם כשאתה לי ברואר.
הפינה הזו גרמה לחשוב על רגעי החסד האלה של עולם התיאטרון (09:53):
כשאנחנו נתקלים פתאום ביוצרת או יוצר, שמעוררים בנו השראה אמיתית.
שהמפגש איתם משנה אותנו. כולנו זקוקות וזקוקים לגיבורות וגיבורי התיאטרון האלה. כמושא להזדהות, לשייכות.
בזכות ההִשתַקפוּת בהם אנחנו מוצאים את עצמנו. עבורי לי ברואר היה גיבור תיאטרון שכזה.
(10:19):
בזמן שכתבתי את המילים האלה מוד ענתה לי המייל. היא סיפרה שללי היה אירוע מוחי לפני שנתיים שהכניס את החיים שלו למצב סיכון תמידי.
ועדיין, הוא המשיך ליצור ולעבוד. עד שבועיים לפני המוות שלו, הוא עבד על טקסט חדש.
(קולו של לי ברואר:) ״ישנם אמנים שיש להם מזל עצום להמשיך ולגדול עד שהם מתים.
(10:40):
אני אהיה שמח כל עוד אני מצליח לשמור על 'השפיץ' שלי, וזה בסך הכל בידי האלוהים עד מתי אתה מצליח לשמור על 'השפיץ' שלך״.
(מוזיקה ומחיאות כפיים)
אם בא לכם כנסו לכמה מהלינקים בעמוד של הפרק הזה ותוכלו ללמוד עוד על התיאטרון שלי ברואר עשה פה.
אני הייתי אורלי רביניאן. תודה רבה שהאזנתם.
(11:01):
מערכה שניה - אל הזוהר הצפוני ובחזרה. שרון גבריאלוב.
אני מנסה לחשוב מה יש לי לומר על השראה ומיד קולות פנימיים שולחים לכיווני חיצי ביקורת של ״די נו הנה את מתחילה להתפלסף״
״הופה הנה יוצאת הפלצנית שבך״ ו״יש לך את זה ביותר מתנשא?״. ואפילו לא התחלתי בכלל. איך מדברים על השראה?
(11:25):
טוב, קודם כל בואו נסכים שזה מאוד אישי ומאוד סובייקטיבי, כן?
כולנו סופגים השראות מגורמים שונים ולכל אחד יש את הטריגר שלו או שלה שמפעיל את "כפתור ההשראה".
והכפתור הזה -לפעמים פותח מגירות ולפעמים פותח דלתות שמאחוריהן ים של רעיונות בכל מיני צורות, טקסטורות ומרקמים. השראה.
(11:48):
אז הנה סיפור ההשראה שלי. פעם נסעתי לדבר על העבודה שלי באיזו עיירה פינתית בנורבגיה.
בלי קשר לנסיעה, ידעתי שבשנה הקרובה, ארצה ליצור הפקה חדשה.
הצגת ילדים, ובמקרה של העיסוק שלי (12:01):
הצגת ילדים רגישה וחושית עבור ילדים על הספקטרום ומגוון נוירולוגי.
חלף לו שבוע מדהים שידעתי שהולך להסתיים בדרך מאוד ארוכה הביתה, ממש כמו שהייתה הדרך לשם.
אתם מבינים, כדי להגיע לעיירה הפינתית הזאת בנורבגיה, הייתי צריכה לטוס לליטא, משם לטוס לאוסלו ומשם לקחת עוד טיסה פנימית של המטוס הכי קטן ומלחיץ בעולם.
(12:28):
אשכרה מטוס שמה שמטיס אותו זה הפרופלור שלו ולא המנוע לנחות ליד העיירה הפינתית ומשם לקחת אוטובוס, מהסוג של האוטובוסים שמגיע שלוש פעמים ביום.
ידעתי שעכשיו צריך לחזור את כל זה בתוספת צ׳ופר קטן- המתנה של שש שעות בנמל התעופה באוסלו. שש שעות.
(12:53):
באורך פלא, גיליתי שחבר טוב שלי, ג׳ונתן מניו יורק, שהיה גם הוא בפסטיבל שהתארחתי בו, הולך גם הוא לבלות שש שעות המתנה בנמל התעופה.
וכך, מאושרים מהידיעה המנחמת הזאת שנוכל להעביר ביחד את הזמן, נפגשנו באוסלו.
השעתיים הראשונות עברו עלינו בעיקר בלהכיר את המרחב החדש, סימנו לנו את כל המקומות בהם נאכל גם ארוחת צהריים וגם ארוחת ערב.
(13:17):
בדקנו כל חנות ועברנו על כל המוצרים הנורדיים שמקיפים אתכם מכל מקום מהרגע שאתם מגיעים לנורבגיה.
איילים, טרולים, טבע מטורף והרבה הרבה הרבה תמונות של הזוהר הצפוני.
הזוהר הצפוני. חלום חיי. כלומר, לא באמת ידעתי שזה חלום חיי לראות אותו, עד אותו שבוע בפסטיבל הזה בנורבגיה שבו דיברו עליו כל כך הרבה.
(13:41):
תיארו אותו בכל דרך אפשרית, סיפרו עליו, ואולי, אני חושדת, בדרך מסתורית, שתלו לי למוח את הידיעה שאני חייבת לראות אותו.
וזה אומר לחזור שוב לנורבגיה. כשסיימנו לחקור את נמל התעופה, התיישבנו לדבר.
חשבתי לנצל את הזמן לשתף את ג׳ונתן במחשבה שלי על הצגה חדשה, זאת שסיפרתי לכם עליה.
(14:05):
ג׳ונתן התלהב והציע שנתחיל להריץ רעיונות. אולי האיילים שהציצו עליי מכל מקום, אולי התמונות והספרים על ההרים המושלגים
אולי הפרוות שמוכרים בכל פינה בשדה תעופה הזה, וכנראה כל אלה ביחד גרמו לי להבין- אני רוצה לעשות הצגה על הזוהר הצפוני.
כן! זה רעיון מעולה! הופ נלחץ כפתור ההשראה, נפתחו הדלתות ואני נכנסתי פנימה וצללתי למעמקים של אלמוגי רעיונות.
(14:32):
עולה חזרה ורצה בתוך שדה של עוד רעיונות וקוטפת כמה שרק יכולה.
הכל נזרק לכיוונו של ג׳ונתן שזורק אליי בחזרה שאלות ועוד רעיונות והמחברת מתמלאת פתאום בתרשימים ובפרטים ורשימות.
ואני כבר רצה קדימה, אני כבר לא שם מזמן. אני מול הקהל, מול הילדים.
יודעת מי השחקנים שאיתי, רואה את התפאורה, שומעת את הסאונד, מחזיקה ביד את הפלאייר שברור לי איך ייראה ומה ייכתב בו ואפילו איזה אימג׳ יהיה בו.
(14:56):
עורכת רשימות בראש עם מי לדבר, מה יהיה התקציב לזה, "ברור שיסמין תעצב תלבושות".
"יו איזה כיף" "זה לא עוצר אמאל׳ה, מה קורה פה? אני לא מספיקה לרשום הכל".
״מה? אתה הולך? כבר עלייה למטוס? מתי ניפגש שוב? טוב אני אתקשר ברגע שאגיע לארץ״. השראה הג׳ונתן הזה, תאמינו לי.
חזרתי הביתה עם מטען עודף גדול של רעיונות ויצאתי מיד, מישראל, למסע אל הזוהר הצפוני.
(15:23):
וההצגה? נוצרה אחרי הריון יצירתי מורכב שכלל מגיפה עולמית וכל התפאורה היפה, התלבושות, התאורה והשחקנים מחכים במחסן.
חוץ מהשחקנים כמובן, הם מחכים בבית. עד שיוכלו להפציע במלוא זוהרם מול קהל.
בינתיים, אותה השראה מאז חיה בתוכי ומחזיקה אותי, מחכה כמוני לרגע בו אכיר אותה לעולם כולו. ומי יודע? אולי גם נופיע בנורבגיה...
(15:52):
(מוזיקה)
מערכה שלישית - מגדלור. אודי בן סעדיה משוחח עם ארי טפרברג.
"כל השואף ולא מרפה - אותו נוכל לגאול", כתב פעם המשורר גתה, והסופר יעקב שבתאי שם את זה כציטוט בתחילת הספר שלו "הדוד פרץ ממריא".
(16:17):
ונתן לנו דוגמה איך סופר גדול כמו שבתאי עדיין יכול לקחת ציטוט של משורר גדול כמו גתה ולהשתמש בו כמו מגדלור וכמו מקור של השראה.
ועל זה אנחנו בדיוק נדבר היום. לי קוראים אודי בן סעדיה, ואני מחזאי ובמאי. ואיתי באולפן ארי טפרברג. שלום.
(16:41):
-אהלן. -אז קודם כל לטובת המאזינים שלא מכירים, בוא תגיד כמה מילים על עצמך בכל זאת שנכיר.
אז אני ארי, אני יוצר עצמאי, רב תחומי בתחום הפרפורמנס נקרא לזה. אני גם מביים אופרות, אני גם רוקד, אני גם נגן כינור בעברי.
(17:03):
העשייה שלי היא בין תחומית ורב תחומית במהותה. -אז זהו, אז הבנתי משיחה מקדימה שהכל התחיל בירושלים בנגינה על כינור.
-נכון. זה, בוא נקרא לזה הדבר האומנותי הפרקטי הראשון שעשיתי. התחלתי מתוך המוזיקה ואני חושב שזה תמיד משהו נורא מהותי בשבילי.
(17:24):
לעבוד דרך האוזן. וגם משהו בחיבור בין הגוף לסאונד נזרע שם. -אתה מרגיש, תמיד מסקרן אותי שם, המיומנות הזאת, או השעות שבילית בנגינה-
הוסיפו איזושהי מערכת של רגישויות איזה סנסורים שקולטים אחרת את העולם? -השתמשת במילה מיומנות שבשבילי היא כן מאוד מהותית.
(17:49):
בגלל שמה שלא יהיה שאני אעשה היום, העבודות שלי הן תמיד כמו לפתח איזה תחביר חדש. כל עבודה אני תמיד אנסה לפתח מיומנות בתוך העולם החדש הזה.אז הפרקטיקה של רכישת מיומנות באופן סיזיפי ויומיומי היא... -הולכת לשם. לשיעורים המפרכים, הסיזיפיים. -בבית הקרן, כן, כן. -בכינור.
(18:11):
-אז דיברנו גם בשיחה מקדימה, וסיפרתי לך שאני תמיד מתחיל, היות ואני יוצר תמיד מתוך טקסטים, אני ממש עומד ליד מדף הספרים בבית שלי,
פעם אחרונה זה היה עם סיפור של יהושוע קנז, שהפכתי אותו להצגה בשם "שמע". ואחר סיפור של ישעיהו קורן שהפך להצגה בשם "סדום".
(18:34):
מאיפה אתה מתחיל? מאיפה? -אולי... באמת אני מנסה לחשוב על זה, אולי מדף הספרים הזה הוא העולם כולו. אני מנסה...
אפשר לומר שהתרגול הוא איך להיות כל הזמן קשוב ודרוך ועם האנטנות פתוחות, כדי לראות מאיפה יגיע הדבר הבא.
בגלל שזה לא חייב להיות טקסט בשבילי זה גם יכול להיות סיפור חיים של מישהו, או צליל, או חומר, או חפץ, או רעיון, או אבחנה כלשהי, תובנה.
(19:06):
אז אני כל הזמן באיזה ציד אחר... -כל הזמן דרוך. סיפרת לי באמת עוד פעם בשיחה, אחד הדברים שמהם יצאת הוא בעצם מכתב של הלן קלר. - נכון.
-אז אתה רוצה אולי... איפה פגשת את זה קודם כל? -אז קודם כל זה באמת נשמע מאוד לא סקסי אבל זה היה בפייסבוק (צוחק). -אוקיי.
-נתקלתי באישהו מכתב מתוך אתר שיש בו הרבה מכתבים מפורסמים. -אתה אומר שבפייסבוק יש גם דברים בעלי ערך לפעמים. -כן בדיוק. פה ושם. צריך לדוג את הדברים.
(19:36):
וקראתי את המכתב הזה ונדדתי שם באתר עד שנתקלתי במכתב שלה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק. עכשיו מה שנורא מעניין בהקשר של נושא השיחה שלנו
זה שהיא כותבת לסימפונית של ניו יורק על ביצוע שהם עשו לסימפוניה התשיעית של בטהובן. והיא ישבה עם בני משפחתה בבית ונגעה ברדיו.
-צריך להגיד שהיא חרשת ועוורת. -היא הייתה חרשת ועוורת, נכון. ומישהו הציע לה לגעת ברדיו ובעצם היא הצליחה להרגיש את הויברציות של המוזיקה.
(20:05):
והיא כותבת איך היא בעצם "שמעה" דרך תחושה. וככה היא ישבה שעה שלמה ונהנתה מהמוזיקה הנשגבת. אז אותי זה מאוד מאוד ריגש.
-זהו, אני רוצה רגע לחזור איתך לרגע הזה, אם אתה יכול לנסות לשחזר, מה הדבר הזה שפתאום מדליק אותך, שפתאום תופס אותך ואומר אני רוצה להסתער על זה?
(20:27):
-זה נורא מעניין, זה היה מאוד חד משמעי ברגע הזה. הייתי בסוף עבודה על התהליך הקודם "אני רוצה לרקוד קייט".
אתה יודע, אחד הדברים הכי דביליים זה שב"קייט" היה רדיו ישן. החפץ היחידי על הבמה. - זאת היצירה הקודמת שלך. -אחת לפני. -או.קיי.
-אז היה שם רדיו, וזה, היו חמש נשים. כבר מכתב של אישה שעוסק ברדיו ובלגעת ברדיו זה היה כאילו חיפש אותי המכתב הזה. -כן.
(20:55):
-ואני תמיד מתעסק בשפה ובאוזלת היד של השפה, וניסיון לייצר דרך אחרת לתקשר. אז פתאום הטקסט הזה של אישה שהייתה חרשת ועוורת
אבל כותבת בשפה שלא תתואר על החוויה החושית הזאת שהמוזיקה היא הופכת לחוויה פיזית זה פשוט טלטל אותי.
(21:16):
ובאמת, אפרופו נושא השיחה שלנו, היא מדברת על השפעה אומנותית. היא בעצם מדברת על הערצה שלה לסימפוניה התשיעית, ובטהובן.
-בטהובן שכתב את זה כשהוא חרש. -בדיוק. אני מושפע ממנו, מושפעת מבטהובן. -אבל אתה יודע, עולם הספרות שאני קרוב אליו, אני שומע מהרבה
(21:36):
סופרים שבזמן הכתיבה פתאום יש איזה ערות כזאת. פתאום כל מיני דברים שמתקשרים כנראה לנושא היצירה שלהם באותו רגע קוראים להם.
בטח גם חווית במקום הזה איזשהו, פתאום כל מיני דברים אחרים שמתחילים להקשר. -אז אתה יודע, זה בעצם התחלה של מסע. כי זה היה לי ברור שזה החומר.
(21:59):
אני אשאר איתו עכשיו. אני על קרקע פורייה. Stop (עצור). תורידו עוגן. ואז עברו שלוש שנים עד הבכורה של העבודה.
זאת אומרת אז מתחיל איזשהו מסע שבו האנטנות האלה נשלפות ואני אומר (22:08):
"אה, רגע, רגע שי איזה סרט שם... אני אלך לראות..."
"כן, הנה החוקר הזה הוא מעניין אני אקרא את הספר שהוא דיבר עליו", "אני אראה את ההצגה", "אה, רגע יש פה איזה שלט ברחוב"...
אני מתחיל לאסוף רמזים וחומרי השראה וזה יכול להוביל אותי לכל מיני מקומות. זאת אומרת, נוצרת כמו איזו מיתולוגיה
(22:31):
שבה יש את ה-, נגיד, פרקשניסטית, נגנית כלי הקשה חרשת סקוטית שלמדתי עליה. אז היא גם בפנתיאון של היצירה הזאת ליד הלן קלר.
וכולי וכולי. אני אוסף את הדברים האחרים שמתחברים ומייצרים פתאום כבר הגיון. -אז הלן קלר זה דוגמה אחת, יש לך עוד בארסנל, עוד דוגמה?
(22:52):
-אה, אני מאוד אוהב ממציאים, מסתבר.(צוחק) וגם באמת בדיוק נזכרתי שכשהייתי ילד אז זאת הייתה התשובה שלי לשאלה "מה תעשה כשתגדל?"
-מה, לפרק מכשירים? -רציתי להיות ממציא. דווקא לא... זה אולי יותר לחבר. רציתי להמציא מכשיר שאם מכניסים שני מפתחות מסוגים שונים יוצא מפתח
אחד שפותח את שתי הדלתות. אולי זה דימוי למשהו. לבינתחומיות. לא יודע. אז הייתה עבודה שעסקה באדיסון. -הממציא. -הממציא שהמציא את הפונוגרף.
(23:23):
-וגם את הנורה אני חושב. -כן, אני התעניינתי בפונוגרף, כי בעצם זה היה המכשיר הראשון שאפשר היה גם להקליט וגם להשמיע את מה שהקלטת.
אז זה עניין אותי. בהתחלה לא ידעתי למה. אחר הבנתי. - משם זה צמח לאיזה יצירה? -קראו לזה "מה קרה לקול שלי?" -מה קרה לקול... -כן.
-רדיו, רטט של קול. הכל מתחבר. -כן, אני שם באותם עולמות. שפה, שפה וזהות. קול וזהות. זה בעצם מתעסק בפיצול של הקול מהגוף.
(23:52):
ברגע של הפרידה שלי מהקול שלי ואיזה משבר זהות זה מביא. -יפה. אז אמרנו הלן קלר, אמרנו אדיסון, עוד דוגמה אחת שעולה לך ככה בשלוף?
-אז יש דוגמה אחת, זה מעניין, זה העבודה שהזכרתי (24:02):
"אני רוצה לרקוד קייט", היא דווקא התחילה כן ממחזה אבל כמובן לא באופן הקלאסי.
זאת אומרת החומר השראה היה פה כן טקסט דרמטי, אבל עניין אותי איך אני יכול להתייחס אליו, לא כמו אל פשוט לעלות מחזה. התחלתי לפרק אותו
ולחפש בתוכו מנגנונים פנימיים שאני יכול על בסיסם ליצור חומר בימתי חדש. וגם שם למשל זה חמש נשים, אז התעסקתי בחמישיות, ובדקתי כל מיני חמישיות במוזיקה.
(24:34):
למשל חמישיה של שוברט שמאוד השפיע עלי. או מצאתי יצירה שהיא כבר די ידועה, היא נקראת "Four Feasons Recomposed" של מקס ריכטר.
שבעצם עשה לויולדי, את מה שאני כאילו עושה לבריאן פריל. -מה שאתה עוללת. (צוחק) -כן. התבונן ביצירה פרק אותה ואז הלחין מחדש יצירה מתוך מה שנספג בו מהיצירה המקורית.
(24:58):
-אני חייב להגיד שגם השמות של היצירות שלך, אמרתי לך, "ליבי כמעט עמד מלכת", גם בתוכו כבר יש דרמה גדולה והמון תנועה. -כן.
-אז ממש עשינו ממש בקצרה טיול על פני העולם, על פנים מקורות היצירה. המון המון תודה ארי. -תודה רבה. -ושיהיה בהצלחה. -תודה.
(25:18):
(מוזיקה)
אפילוג - שאלנו יוצרות ויוצרים, חברות וחברי אי"ב (25:21):
מה נותן לכם השראה?
"שיטוט לילי ביוטיוב"
"לראות יצירות של אנשים שהרבה יותר מוכשרים,ממני שעובדים בהרבה יותר כסף ממני ובהרבה יותר זמן ממני"
"לחפש שירים של שלום חנוך שאני עוד לא מכיר, וגם של ישי לוי"
(25:42):
"סיפורים שבהם יש איזה קונפליקט מטלטל עולמות. איזה שאלה שאני חושבת שאם ישאלו אותה- דברים ישברו"
"כשאני בטבע ומתפנה מהבלי עולמי"
"ההשראה הכי טובה בשבילי זה הדד ליין!"
"יצירה שנוצרה על ידי אנשים, לטוב ולרע"
(26:04):
"כשאמת, יופי ואנושיות נפגשים"
"תכלס מי שמעוררת בי השראה זאת ענת רדנאי (מנכ"לית אי"ב)"
(מוזיקה)
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב. ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.
בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק הזה.
(26:27):
חוץ מזה, ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו! וחזרו להקשיב לפרקים הבאים.
"כן! זה רעיון מעולה!"
Popular Podcasts
Crime Junkie
Does hearing about a true crime case always leave you scouring the internet for the truth behind the story? Dive into your next mystery with Crime Junkie. Every Monday, join your host Ashley Flowers as she unravels all the details of infamous and underreported true crime cases with her best friend Brit Prawat. From cold cases to missing persons and heroes in our community who seek justice, Crime Junkie is your destination for theories and stories you won’t hear anywhere else. Whether you're a seasoned true crime enthusiast or new to the genre, you'll find yourself on the edge of your seat awaiting a new episode every Monday. If you can never get enough true crime... Congratulations, you’ve found your people. Follow to join a community of Crime Junkies! Crime Junkie is presented by audiochuck Media Company.
24/7 News: The Latest
The latest news in 4 minutes updated every hour, every day.
Stuff You Should Know
If you've ever wanted to know about champagne, satanism, the Stonewall Uprising, chaos theory, LSD, El Nino, true crime and Rosa Parks, then look no further. Josh and Chuck have you covered.