עונה ראשונה, פרק שלישי - משבר

משבר! מי לא עובר.ת משבר בתהליך יצירה? ובכלל? שיחות בין יוצרות ויוצרים על רכבת ההרים המכונה "משבר". נעמי יואלי, דניאל כהן לוי, אלירן כספי, אודי בן סעדיה , אורלי רביניאן וטיפים להתמודדות עם משבר לקינוח. האזנה נעימה.

הפודקאסט של אי"ב: פרק שלישי - משבר

• 1:06 מערכה ראשונה - הנקודה. דניאל כהן לוי משוחחת עם נעמי יואלי.
• 9:12 מערכה שניה - חרא של אולם. אלירן כספי.
• 12:03 מערכה שלישית - האיש עם הפרח בפה. אודי בן סעדיה  משוחח עם אורלי רביניאן.
• 21:49 אפילוג - מה עוזר לכם לצאת ממשבר? חברי אי״ב עונים.

-----

הפרק תורגם לשפת הסימנים וניתן לצפות בו בערוץ היוטוב של אי״ב 

עריכת סאונד ומוסיקה מקורית - דניאל שמר תרגום לשפת הסימנים - תומיליו מינץ עריכת ווידאו ליוטוב - תום וליניץ הפקה בפועל - דניאל כהן-לוי ושרון גבריאלוב קריינית - ענת רדנאי

אי״ב ברשת:

• אתר
• פייסבוק
• יוטוב

Episode Transcript

(00:06):
שלום לכולכם מאזינות ומאזינים, אנחנו בפודקאסט של אי"ב, הפרק השלישי.
אי"ב היא עמותה – ארגון גג של יוצרות ויוצרים עצמאים בתחום התיאטרון ואמנות המופע.
בפודקאסט הזה נשוט בנהר היצירה העצמאית בישראל, נארח יוצרים, נשוחח עם יוצרות, נדבר על הצלחות, נדבר על כשלונות

(00:27):
נספר סיפורים מאחורי הקלעים וננווט בין שלל נושאים שנוגעים ליצירה עצמאית, לתיאטרון עכשווי, תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, תיאטרון תיאטרון.
כל פרק מחולק לשלוש מערכות ואפילוג ולכולם נושא משותף.

אה, ועוד דבר אחד למי שיאזין לנו בעוד שנתיים, שלוש ויותר (00:43):
הפרקים הראשונים - מוקלטים בתקופת הקורונה. זה יסביר כמה מהנושאים שעולים בשיחות שתשמעו.
אני ענת רדנאי, ובדרך כלל אני מנכ"לית עמותת אי"ב. היום אני כאן, והנושא הוא משבר.

(01:06):
מערכה ראשונה - הנקודה. דניאל כהן לוי משוחחת עם נעמי יואלי
אני דניאל כהן לוי ולקראת הפרק של היום רציתי להתקשר למישהי מאוד מיוחדת עבורי, שאני מאוד מאוד אוהבת.
בכלל לא רציתי להקליט פרק על משברים אבל אז היה לי רעיון. נעמי יואלי היא האדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים.

(01:29):
אולי בגלל שהיא אחת הנשים שהכי מצחיקות אותי בעולם, או בגלל שהיא לא מפסיקה ליצור, והעבודות הבימתיות שלה תמיד מרגשות ומפתיעות אותי בכל פעם.
ואני נהנת לראות איך היא יוצרת צורות חדשות ויצירתיות לספר סיפורים על הבמה.
ויכול להיות שדווקא בגלל זה בכל פעם שאני נתקלת במשבר אני נזכרת בחיוך במשפט שנעמי אומרת בהצגה שלה "אקס חמותי החורגת"

(01:54):
זה בעצם לא משפט שלה אלא של אגי יואלי, אקס חמותה החורגת. ונעמי עושה אותו הכי טוב.
(צליל חיוג)
-נעמי, היי זאת דניאל.-מאמי! היי! (צחוק)
-אני רוצה שתזכירי לי איך הולך המשפט של אגי יואלי בהצגה שלך, על משברים ביצירה.

(02:16):
-אז אני לא אשאל אם את במשבר של "יצירה", כי היא אף פעם לא אהבה את המילה "יצירה". לא, "יצירה" אולי כן, אבל היא לא אהבה "יצירתי".
אבל בכל זאת, היא אמרה ככה "בכל עבודה, באמצע, יש נקודה, יש משבר" נקודה זה המשבר הבנת? -כן.

(02:37):
-"יש משבר, הכל מת. העבודה מתה. בלי משבר אין. מי עוד לא עשיתי? טוב, אולי כוס אחת לשתיה אני עשיתי בלי משבר (צחוק) אבל פיסול בלי משבר, אני לא עשיתי.
כשפתאום זה לא זה ואת רואה שזה מת, ואין מה לעשות ואז… מגיעה איזה נקודה… שהעבודה אומרת לי, זה החימר שאומר לי, 'זהו זה מה שאני רוצה להיות'.

(03:21):
ואז… זה תענוג גדול. לרגע. אם הוא אם באמת יהיה מה שהוא רוצה" .
-אני מתה על המשפט הזה במיוחד "אולי כוס אחת עשיתי בלי משבר", זאת אומרת קצת פרספקטיבה. (צחוק)
-אז מה את במשבר?-מעמידה פנים שלא. (צחוק) כל הזמן אני חושבת מה אגי היתה אומרת לנו עכשיו. מה היא הייתה אומרת?

(03:48):
-בכלל? על המצב?-כן. מבחינה "טנטטיבית רלטיבי" (צחוק)
-היא הייתה אומרת, אני חושבת שהיא היתה אומרת, השבוע היא הייתה אומרת "שבאופן רלטיבי מצבה סנסציוני".
כי נגיד אם זה היה עכשיו, היא הייתה כבר בת כמעט מאה, והיא הייתה מקבלת כבר את החיסון הראשון.

(04:08):
-ראשונה היא הייתה מקבלת את החיסון הראשון. (צחוק)
-"ראשונה, ראשונה, אחרי הזה, הנימן הזה, ביבי".היא הייתה מקבלת ובצדק, מפני היא הייתה אחות של שני רופאים.
-והיא הייתה נוסעת לשם "רק בטקסי" (צוחקת).
- "רק בטקסי, לא ברגל". אבל אני חושבת היה בטח מגיע אליה הרופא שלה, ד"ר סלומון האהוב, "המתוק, הקדוש ונותן לה זריקה והיה נגמר הדבר הזה של הקורונה וכל הגועל נפש הזה".

(04:48):
היא תמיד נורא העריצה רופאים ומדע ולכן אני דווקא אני חושבת שימים כאלה היו ימים אופטימיים בשבילה.
-ומה איתך נעמי? את במשבר? -אוהו (צוחקות) אני בנקודה. -את בנקודה. -אני מאוד במשבר. האמת היא שאני תמיד במשבר. את יודעת?

(05:09):
-זה כל כך מוזר. -למה? -אני רואה אותך הפוך כל כך. -באמת?
-כן. אני רואה אותך תמיד יוצרת. - מה את אומרת? מה פתאום. אני ממש בעצם במשבר מתמשך לגמרי.
המשבר הראשון זה כשעולה הרעיון. זה משבר גדול מאוד, כי השאלה "את מי זה בכלל מעניין?". והמשבר השני זה לאורך כל העבודה כי ברור שזאת "הנקודה והכל מת". (צוחקות)

(05:33):
ואני אפילו לא יודעת לעשות כוס בשביל שלא יהיה לי משבר (צוחקות). ואז יש את המשבר הגדול כשהעבודה יוצאת, של כל החרדות והפחדים.
ואז את המשבר הכי גדול, כשזה נגמר, ועכשיו מה יהיה, לא יהיה כלום. הכל הכל מת. אז עכשיו ממש בכל הנקודות האלה.

גם אם יש רעיון אז את מי זה מענין, ולעבוד אי אפשר כי הכל מת, ו אין עם מה לעבוד כי הכל ימות. (צוחקות) ואז אחרי זה נגיד שיקרה משהו אז פשוט "העבודה תהיה disaster" (תרגום (05:53):
אסון)
ככה אני. כל השאר זה רק, כמו שאמרת, העמדת פנים.
-אז אצלי זה עובד מעולה, כי תמיד כשאני מקשיבה לך או רואה אותך או מדברת איתך, זה נשמע לי כמו מעיין שופע כזה. שרק בא לי לשמוע עוד, ולצחוק עוד ולדמיין עוד.

(06:26):
האמת שאני חושבת עכשיו שאני ממש מהר מהר צריכה לכתוב את כל הדברים שעוד לא סיפרתי לך, כי לדעתי זה פשוט (צוחקת) "אוטוטו, אוטוטו זה הסוף".
-הסוף של מה?! -"הסוף של הכל"
את יודעת, שאני זוכרת שאגי בסוף היא הייתה שבוע, או משהו כזה, בכסא גלגלים,ויצאתי לטייל איתה ברחוב ליד הבית.

ויצא הבחור הנחמד מהחנות וילונות, והוא הסתכל עליה ואמר לה ממש בצעקה גדולה ורמה (06:52):
"אגי! מה קרה?". בכל זאת, היא הייתה בת תשעים ושבע כבר.
אז היא הסתכלה עליו ואמרה לו "אני בעצמי לא יודעת". זהו, זה היה בערך שבוע לפני ש... לפני "הנקודה" הסופית.

(07:17):
-אההה. -איך אפשר להצחיק אותך? -(צוחקת) שאלה טובה. ועוד אני אומרת פה בתחילת המפגש בינינו "את הבנאדם האחרון שאני חושבת עליו בהקשר של משברים", מיד את סותרת אותי. (צוחקת)
- זה באמת מאוד מאוד מוזר. אבל מה, את מכירה מישהו בלי?-לא. רק כוס אחת אני מכירה בלי משבר. -כוס אחת! (צוחקות)

פעם שאלתי את דורון תבורי על איזה עבודה שהוא עשה, שהוא אמר שהולך נהדר, אז שאלתי אותו (07:38):
"ומה עם המשבר?", אז הוא אמר

אז אמרתי לו (07:48):
"נשמע זחוח". -חשוד מאוד. -והוא כל כך נעלב. בהצגה הזאת הרבה זמן ישבנו אחד מול השני בלי לעשות כלום והיה רק איזה פתק בינינו.

אז הוא כתב לי על הפתק (07:59):
"זחוח?!" עם שלושה סימני קריאה ושאלה. אז כל מי שהוא בלי משבר נראה לי זחוח.
- אולי לא כל המשברים גלויים. -יפה מאוד אמרת! "זה מאוד נכון, בדרך כלל הם לא ממש גלויים". אגב, אני לא חושבת שמי שהכיר את אגי, חשב שיש לה משבר.

(08:25):
-כן. -זה באמת זה היה משהו, איזה סוד כזה שגילתה לי, שמאוד מאוד עזר לי. כי תמיד היא נראתה מאוד בטוחה בעצמה.
ואפילו תוך כדי העבודה היא הייתה מרשה לנו להכנס לסטודיו, והיא הייתה מורידה את הסמרטוט הרטוב, והיינו רואים את התחלת הפסל. שלא כל אחד יש לו אומץ לעשות את זה.
-אבל הנה עשית את זה, הורדת את הסמרטוט הרטוב, ראינו קצת. נעמי'לה, תודה רבה. אני ממש מחכה שנשוב להתראות על איזה כוס קפה או על איזו במה, תלוי מה יבוא קודם.

(08:57):
-"על איזה כוס קפה נכון. ותעזרי לי לצאת קצת מהנקודה. נכון?" -בטח. -ואני גם לך. -בטח, נעזור ביחד. -נשיקות מותק. עבודה נעימה. -תודה רבה. -ביי מותק.
(מוזיקה)
מערכה שניה - חרא של אולם. אלירן כספי
פעם בשנת 2002 אני כתבתי מחזה "ליברמן" והוא קיבל איזה פרס בפסטיבל בבית לסין ואני חשבתי, שהנה, יעלו אותו, וכולם יראו כמה אני מוכשר

(09:27):
ואולי אפילו ישלחו אותי לחו"ל, לכתוב משם עוד מחזות ואני אהיה מין נער פלא כזה שכותב מחזות, וזה לא קרה. אז אני עברתי מתיאטרון לתיאטרון והתרשמו מהמחזה.
זאת אומרת לא כולם, היה מנהל אחד שזרק אותו מהחלון, אבל כל תיאטרון שעברתי בו הוא רצה שאני אשנה את המחזה לגמרי.
והיה פשוט שלב שדרמטורגים נתנו לי מחזות שהצליחו בתקופה ההיא,ואמרו לי תעשה כמו המחזה הזה "ואז זה יעלה".

(09:51):
ואני עשיתי מה שאני עשיתי ויום אחד קיבלתי טלפון מבית לסין שכן המחזה עולה. כן.. ממש ככה. ואחרי חצי שעה הודיעו לי שחשבו על זה עוד פעם, והוא לא עולה.
ואני הייתי מתוסכל המון זמן, אולי שנתיים, ואז לקחתי הרבה כסף שחסכתי והעליתי וגם ביימתי את המחזה באולם תיאטרון גבעתיים.

(10:11):
ואני הייתי צעיר וטיפש ועשיתי את זה באולם הגדול של 394 מקומות, עם שחקנים טובים ששילמתי להם המון כסף, בשבילי, יחסית. ובמשך שנה אני הייתי רק עסוק בלהביא קהל.
בסופו של דבר בהצגה העשירית בא אחד המבקרים הכי גדולים. ישן מהרגע הראשון והתעורר בסוף וכתב שכל המשפחות אומללות בדרכן, כי זה על המשפחה שלי. אבל תלוי מי כותב את זה.

(10:38):
אני נעלבתי, גם ההצוות בתיאטרון גבעתיים גם נורא נעלבו כי הוא כתב שזה חרא של אולם, ולא שומעים הכי טוב, מאז הם עשו הרבה שיפוצים.
אני זוכר שהיה חג ונסעתי למשפחה המורחבת, והתפלאתי איך הכישלון שלי לא רשום על שלטי חוצות בדרכים וממש לקחתי את זה קשה. אנשים לא יודעים להתמודד עם משבר שלך.

(11:00):
כולם אמרו לי לקחת " ציפרלקס" כי זה יכול לעזור ואפילו הוצאתי מרשם. ואז איזה ילד אחד בתוכי אמר שזה לא בסדר שאני אהיה ככה בדיכאון ושאני לא אשם
כי זאת פעם ראשונה שאני מעלה מחזה על במה גדולה. ובעצם אני מאוד נהניתי מהתהליך של העבודה עם השחקנים, נהניתי לביים, נהנתי לתקן את המחזה לפני העליה, ואני הרגשתי שזה טבעי לי.

(11:22):
ואפילו מזה שהצלחתי להביא 3492 צופים לפי דו"ח פילת לצפות בהצגה הזאת. בעצם הילד שבי היה גאה בי.
אני זוכר שאמרתי לעצמי, בדעת מיעוט כמובן, שאני "בן אדם בשיקום מהטראומות שלו, ושאני ארשה לעצמי לעשות והיכשל".
אני אלירן כספי, יוצר עצמאי. יכולתי להקשיב לכולם, לקחת ציפרלקס, אבל המשבר הזה וגם אלה שבאו אחריו היו בעצם אדני הזינוק שלי לשנים רבות של יצירה.

(11:52):
ואני גאה להיות זה שביים את ההצגה הראשונה של "לעזוב את פולה", שנכשלה.
(מוזיקה)
מערכה שלישית - האיש עם הפרח בפה. אודי בן סעדיה משוחח עם אורלי רביניאן
"בערב כשאמרה לי נערתי לך/ירדתי לרחוב להתהלך/והייתי הולך ומסתבך/מסתבך והולך/והולך והולך ומסתבך".

(12:22):
ככה פתח נתן זך את הספר הראשון שלו "שירים שונים" וסימן לנו כבר על ההתחלה, את הדרך מפרידה, ממשבר, לתנועה, למוזיקה, לשיר. וזה בדיוק הנושא שאנחנו נדבר עליו.
לי קוראים אודי בן סעדיה. אני מחזאי ובמאי, ואתם על הפודקסאט של אי"ב, ארגון היוצרים העצמאיים. ועל הקו איתי, אורלי רביניאן. שלום לך.

(12:50):
-היי אודי. -כיף לשמוע ממך. -כיף שהתקשרת. -כן, את רואה? את כל הדרך עשינו. אנחנו נעשה איזה מסעונצ'יק קטן. נדבר בין משברים ובין תהומות, לבין המקומות שבהם אנחנו יוצרים
בין טקסטים שמלווים אותנו לאורך שנים. ובמקרה שלך, ביקשת לדבר על יוצר מאוד מיוחד, לואיג'י פירנדלו ועל יצירה בשם "האיש עם הפרח בפה".

(13:17):
אז קודם כל אולי תספרי לנו בכמה מילים, על היצירה בכלל. -לואיג'י פירנדלו, מחזאי איטלקי שכתב סיפור קצר, מוזר, שיח בין שני זרים, שני גברים.
שנפגשים לילה אחד. אני נתקלתי בטקסט הזה כשהייתי נערה. ומשהו בו הדהד ככה באופן מאוד צלול אלי, והטקסט הזה נשאר איתי. ומשהו בטקסט הזה, שבמרכז שלו יש איזה משבר של כותב

(13:48):
שלא מצליח להניח לטקסט, אני חושבת, עזר לי מאוד בתקופה שאני חוויתי משבר אישי. -אוקיי אז זהו, רציתי לשאול אותך באמת לפני שאנחנו צוללים אל תוך פירנדלו איפה זה פוגש אותך.
-"איפה זה פגש אותי" (צוחקת). -"איפה זה פגש אותך" (צוחק). באיזו נקודה, ומה פתאום זה קפץ? מה, בנסיעות באוטובוס לתלמה ילין? מאיפה?
-בתלמה ילין, ככה כנערה, קראתי אותו לראשונה. כשהתחלתי לימודי בימוי, בלונדון, קניתי את ה-... זה אחד הספרים שלקחתי איתי חזרה ארצה, בחנות המחזות הלונדונית.

(14:20):
ובעצם כשחוויתי שבר, הרבה יותר ממשבר, חוויתי אובדן משמעותי בחיים שלי, חזרתי לטקסט הזה, כמו צידה לדרך לקחתי אותו איתי. זאת אומרת הוא היה לי איזה עוגן או מגדלור
שאפשר לי לראות באופן הרבה יותר בהיר את הכאוס שחוויתי בעקבות האובדן, זאת הייתה איזו קרקע לעמוד עליה, הטקסט הזה.

-את רוצה עוד להגיד איזו מילה אחת, עוד להרחיב צוהר דק לגבי השבר או המשבר? -איבדתי את אבא שלי. וזה היה ה-before and after של החיים שלי, כן? (תרגום (14:44):
הלפני והאחרי)
השתנתי בעקבות החוויה הזאת שהיתה, התפרקתי לגמרי. אני אדם שבעת משבר מאבד את הקול השלו, זאת אומרת הקול שלי נאלם ב-אל"ף. פעם זה היה קורה לי ממש באופן פיזי, הייתי מאבדת את הקול.

(15:05):
ובמרכז הטקסט הזה יש שתיקה מאוד גדולה. זה טקסט מילולי, אינטנסיבי מאוד, אבל כשפירנדלו חוזר ומשנה אותו כל כמה שורות הוא כותב "שתיקה". השתיקה הזאת, אני חושבת, זה המקום שבו זה פגש אותי.
הצלחתי בעצם למצוא את הקול שלי בשתיקות האלה. כי פירנדלו כותב את השתיקה על דמויות הנשים. יש בטקסט הזה שני גברים שהם לא מפסיקים לדבר, ונשים שותקות.

(15:33):
אני בהתחלה, כנערה, בכלל לא שמתי לב אליהן. רק מאחור יותר כשחזרתי לטקסט הזה, השתיקה שלהם היתה הדבר שהדהד לי. זה הדבר שרציתי להתעסק בו.
-אני רוצה רק לחדד את הרגע הזה. אבל המקום של הטקסט בתוך ההוויה של המשבר, אם נקרא לזה. איך, את נמלטת לתוך לקרוא, לתכנן, או להתחיל לעבוד על זה.

(15:55):
זה המקום שמחבר? זה המקום שמציל או מעיר או מחזק? -זאת הייתה קרקע לעמוד עליה. זאת אומרת, גם בעיצוב, כשעיצבתי את החלל בהצגה
רציתי שכל הבמה תהיה טקסט. בפרפרזה על "כל העולם במה", אז אני רציתי שכל העולם יהיה דף. זאת אומרת על הדף יכולתי למצוא קודם כל סדר ומבנה.

(16:21):
הקול של רטט, אבל פתאום מצאתי סדר. כן?מה קרה לפני, מה קרה אחרי, מי אני בעקבות הדבר הזה. יכולתי למפות את מה שעובר עלי.
אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה להפקיע מפירנדלו את הדיו האדומה שלו, וכל הערה שלי על הדף הייתה באדום. בהצגה גם הקרנתי את הטקסט המתוקן שלי עם כל השינויים האדומים.

(16:42):
כדי ליצר ממש ארכיטקטורה של שינוי צורה, ככל שהמחזה מתקדם אפשר לראות את הדיו האדומה משתלטת על הטקסט המקורי. עוד דרך בעצם, חוץ מהכתיבה שלי בתוך הטקסט
שעזרה לי למצוא את הקול שלי, בחרתי לשים על הבמה פסנתר. זאת הייתה החלטה, שבעצם הרגשתי, שלא רק בקול שלי אני עוסקת אלא בקול של הדמויות האלה, הדמויות השותקות.

(17:07):
לא רציתי לדבר בשמן של הנשים האלה, זאת אומרת כן רציתי לתת להם מיתרי קול. -רגע מעדות אישית אני זוכר גם את הדימויים הויזואליים, אני גם זוכר את הפסנתר החשוף.
עומרי דגן נדמה לי הוא המלחין. -נכון. -ממש יש משהו קרוע בעצם הנגינה.
- ביקשתי ממנו בהתחלה לנגן, אתה יודע, על פסנתר תרבותי, קלידים, אבל לאט לאט, ביקשתי ממנו לפרק עוד חלק ועוד חלק, עד שהוא יוכל ממש לנגן על המיתרים. לתת למיתרים לרטוט בחלל.

(17:39):
ולאפשר לנשים האלה לזעוק את השתיקה שלהן. פשוט לתת להן מיתרי קול, שהן כבר משמיעות את הקול שלהן, מהדהדות אותו בחלל, עוד לפני שהן, אתה יודע, מוצאות מילים.
בתקופת משבר לאו דווקא מצאתי מיד מה להגיד. אני יכולה להגיד שגם עכשיו בתקופת המשבר הזה, שאנחנו חווים כעת, משבר הקורונה, אני לא יודעת אם יש לי משהו להגיד עדיין. אבל... אני מחפשת.

(18:04):
אודי, אותי היה מעניין לשאול אותך, כמי שמתחיל את היצירה הבימתית שלו דווקא לא מהבמה, אלא מהמילה, מהדף, לבד בבית, לפני ששחקנים מצטרפים ומתחילה התקהלות חלילה.
במקרה שלך, יש לך משבר? זאת אומרת אתה קיבלת במתנה קצת שקט להעמיק בו, לא? למיטב הבנתי כתבת מחזה חדש בתקופה הזאת, לא? -כן. כן. מעניין. "שייקספיר בחווה הסינית" זה שם המחזה.

(18:29):
וזה באמת מתחיל מאיזה שחקן שייקספירי, שיושב בבית, כלוא בבית ואין לו איפה להופיע, והבת שלו, בתו היחידה מנסה לעזור לו ואז היא מוצאת לו, לא עלינו, מועדון של נפגעי הלם קרב
בתור המקום היחידי שבו הוא יכול לתת את ההופעה שלו. אז עשיתי פה איזה חיבור גם לעולם התיאטרון גם לעולם המסוייט שלנו. וגם אולי ניסיתי להזיז את עצמי, להזיז את הדמות

(18:56):
להוציא אותה מתוך המקום, הכל הרי מתחיל מזה שיש מגיפה והכל סגור והכל נסגר עליו, וניסיתי להוציא את הדמות ואולי גם אותי הלאה אל איזושהי התנסות אחרת.
ואני משתדל, אני עכשיו עושה, אמנם בטפטוף איטי, אבל הדרך שלי היא לנסות לצעוד מתוך המשבר, מידי פעם להיפגש גם עם השחקנים וגם לטעת איזשהו שביל שיוביל אותנו לאיזשהו אופק.

(19:24):
כמו בסיום של קזבלנקה אם תרצי. (צוחק) אם אני לוקח את הדימוי הזה. -נתת רעיון למופעי תיאטרון חיוניים, במועדוני הלומי קרב. -כן, הולכים אל עבר השקיעה (צוחקים).
-וכקורא? התחלתנו בשאלה על טקסט כצידה לדרך בעת משבר. לך בתקופה הזאת היה איזה טקסט שהדהד אל תוך המציאות?

(19:47):
-כן האמת היא שקורא הרבה אני חייב להגיד, קורא יותר משקראתי בעבר. מה שלכד את עיני, גם אפרופו השיחה שלנו, זה טקסט מעניין, רומן מכתבים בין משורר שאני מאוד אוהב דוד פוגל לבין אשתו
עדה נדלר. הם מכירים, ממש בקיצור, באיזה בית מרפא לחולי שחפת, היו פעם מגפות חמורות, הוא בכלל נשוי למישהי אחרת. היא יש לה ארוס בהמבורג. הם מכירים, מתאהבים

(20:17):
ואז היא צריכה להחליט אם לעבור אליו. היא כותבת לו מכתב רווי סבל ורווי תהיות "מה אני אעשה שם בפריז?". הוא אומר לה בכנות, פוגל היה דלפון שבדלפונים, הוא אומר לה
"תשמעי אין פה עבודה. אין קריירה. אין עתיד. שום דבר לא מובטח. אבל אני מבטיח לך גם ברמה הרומנטית שנהיה ביחד". והוא מציעה לה הצעה, שהיא בעצם כמו, אני אומר שהוא נותן לה סיפור, הוא נותן לה שיר להאחז בו.

(20:45):
הוא מציעה לה לא את היסודות דווקא, לא את הקרקע, לא את המוצקות, אלא דווקא מציעה לה שיר, סיפור, תקווה, משהו להאמין בו. ובאמת חשבתי שאולי מתאים את התחלנו עם שיר

לסיים את השיחה הנחמדה שלנו בשיר, שבעיני, הוא שיר החרדה האולטימטיבי (20:58):
"בלילות הסתיו נופל ביערים/עלה לא נראה/ושוכב לארץ/בנחלים יקפוץ הדג מן המים/והד נקישה לחה יעל באופל
"במרחק השחור נזרעות דהרות/סוסים לא נראים/הנמסים והולכים"... וכולי וכולי. זאת אומרת המרחק השחור, הדהרות של סוסים לא נראים, החרדה האולטימטיבית שבכל זאת הולכת לקראת שיר.

(21:31):
אולי אחד השירים, היפים ביותר שאני מכיר בעברית. אז עברנו ממשבר ליצירה, משואה לתקומה. אז תודה רבה אורלי! -נהדר. תודה לך אודי. -כיף גדול לדבר איתך. -בהחלט. כיף איתך. -ביי, יום טוב.
(מוזיקה)

אפילוג - שאלנו את חברי אי"ב (21:49):
מה עוזר לכם לצאת ממשבר? הנה מה שהם אמרו לנו.
הדרך היחידה לצאת ממשבר זה לראות פרק של (הסדרה) "החיים עצמם".
לשמוע ישי לוי באוזניות, בבית או בים.
לשים מוזיקה בבית בפול ווליום ולהתחיל לרקוד.

(22:10):
פשוט להכנס לחדר חזרות ולעבוד.
ללכת לבד לטבע, לים, למעיין.
או לצפות בהצגה ממש ממש טובה, או פשוט לנוח, לנסוע לאיזו חופשה.
להיפגש עם השותפות שלי ליצירה ולעשות דברים מטופשים כמו קריוקי.

(22:31):
להשאב ולהתאבסס על ספר בצורה שאני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר עד שאני מסיים לקרוא אותו.
לרוקן ולמלא את המדיח כלים.
תודה רבה שהייתם איתנו בפודקאסט של אי"ב - ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון ובאמנות המופע.
בתיאור הפרק תוכלו למצוא קישורים ובהם מידע על כל מי שלקח חלק בפרק. חוץ מזה ספרו לחברים, תעשו לנו לייק בפייסבוק, בקיצור, תפרגנו. וחיזרו להקשיב לפרקים נוספים.

(22:59):
"העבודה תהיה disaster"